'מופתים' בחסידות

לרבים ממנהיגי החסידות ייחסו יכולת על-טבעית וכוח לחולל 'מופתים'. זוהי נגזרת מרכזית מתוך הערצת החסידים את 'הצדיק' העומד בראשם, ומתוך תפיסת תפקידו כאחראי על סיוע לחסידיו ולכל ישראל באמצעות כוחותיו הנסתרים (ע"ע הצדיק בחסידות). שורש תפיסה זו במסורות חז"ל המתארות 'בעלי נס' שונים. מבחינה תיאולוגית תופעה זו תוארה באִמרה קצרה: "צדיק גוזר – והקדוש ברוך הוא מקיים" (בבלי, מועד קטן, דף טז עמוד ב).
במסורת הקבלית, שממנה יונקת החסידות, רווחה 'הקבלה המעשית', כלומר שימוש בקמעות לשם ריפוי או שמירה, טקסי השבעת שדים והוצאת 'דיבוקים' (נפש של נפטר שהתגלגלה מחדש בגוף אחר). הבעל שם טוב עצמו עסק בריפוי מאגי באמצעות לחשים וקמעות, ולעתים חולל מול תלמידיו אירועי אקסטזה עד עילפון, ובשוב רוחו אליו סיפר את אשר ראו עיניו בעולמות העליונים. אירוע זה, הקרוי בפי החסידים 'עליית נשמה', פתח מסורת של הילה מיסטית וייחוס כוחות על-טבעיים ל'צדיקים' ממשיכי דרכו, ואמונה ביכולתם לשנות את המזל ולהיטיב את הגזרות השמימיות באמצעות קשרים עם עולמות עליונים. בנוסף, ה'מופתים' נתפסו גם כאמצעי חינוכי, וכדרך להוכיח ולפרסם כי הטבע ניתן לשינוי על ידי האמונה בקדוש ברוך הוא ובכוחם של הצדיקים (סיפור: מכתב לקדוש ברוך הוא).
אלא שעניין זה היה שנוי במחלוקת. ישנן שושלות חסידיות שעניין ה'מופתים' של רבותיהן נתפס אצלן כשכיח ומובן מאליו, וסיפורי חסידים רבים מבוססים על אמונה זו. בייחוד היה זה רבי יעקב יצחק הורוביץ, 'החוזה מלובלין', שעסק במאגיה כדרך המקובלים, 'תיקן' נשמות על פי תורת הגלגולים, ביצע 'ייחודים', ולפי אמונת חסידיו חולל 'מופתים' למען כלל ישראל. מכאן בא כינויו, על שם ראייתו הרוחנית למרחוק לעבר העולמות העליונים.
מנגד, ישנן מסורות חסידיות הממעיטות באמונת ה'מופתים' ואף מגנות את העיסוק בהן. רבי יעקב יצחק מפשיסחה, תלמידו של החוזה מלובלין, חלק על רבו בתוקף בעניין זה, ובעקבות כך התגלע ביניהם ריב קשה. תלמידו, הרבי מנחם מנדל מקוצק, זלזל אף הוא בערכם ובייעודם של מחוללי ה'מופתים'. בהקשר זה נהג לצטט קטע מהתפילה: 'אותות ומופתים – באדמת בני חם'. פשט הדברים מתייחס כמובן לה' שחולל בזמנו אותות ומופתים על אדמת מצרים, אך הרבי מקוצק הפקיע אותו מפשוטו ויצר ממנו אמירה לגלגנית כנגד 'בעלי המופתים': בני חם (עובדי האלילים) זקוקים למופתים, לא אנחנו.
כנגד אלה ישנן תפיסות חסידיות שבחרו בדרך האמצע: מי שמאמין בנסים הוא פתי, אך מי שאינו מאמין ביכולתו של הצדיק לחולל 'מופתים' – הוא כופר. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, נמנה אף הוא על הממעיטים בעניין זה. את הסיפור הבא הוא סיפר על מורו, רבי דב בר 'המגיד ממזריטש': "אצל המגיד התגלגלו 'מופתים' תחת השולחן, אך איש מאתנו לא התכופף להרימם" (סיפור: מופתים מתחת לשולחן). באמירה חדה זו הוא ביטא את סדרי העדיפויות מבחינתו: הצדיק אמור להיות קודם כל מורה דרך רוחני ואישיות למופת, וכל שאר סגולותיו, כולל כוחות על-טבעיים, אינן חשובות. הוסיף ושאל רבי שניאור זלמן מלאדי בעקיצה: "אמנם אמונה היא בידינו מאז חז"ל שיש לצדיק כוח לגזור, ולהכריח את האל לפעול כרצונו, אבל היכן ה'דרך ארץ' כלפי ריבונו של עולם והחלטותיו?"