הסיפור

רבי שניאור זַלמן מלַאדי, מייסדה של חסידות חַבַּ"ד, סיפר כי אצל רבו, המגיד ממֶזריטש, יכולים היו לשאוב רוח הקודש בדליים.
עוד סיפר כי המופתים והנסים היו מונחים שם מתחת לספסלים, אך לא היה פנאי להתכופף ולהרימם.
רק כשישב בעצמו על כס האדמו"רות והפך לרבי, הבין כי לצורך כך צריך גם מופתים. לשם כך הלך אל אחד מזקני החסידים, רבי מיכל מזלוֹטשוֹב, וממנו למד חוכמה זו.

---

על הסיפור

רבי שניאור זַלמן מלאַדי מתאר בסיפור זה את ביתו של רבו, המגיד ממזריטש, כמקום שבו ניתן היה למצוא בקלות גם את "רוח הקודש" – השראה והתגלות וגם מופתים ומעשי נסים. אולם מופתים אלה התגלגלו בבית הרבי על הרצפה, כמו פירורים ושאריות אוכל. נראה כי העובדה שלאיש "לא היה פנאי… להרימם" היא מפני שכאשר עוסקים במהות, בדברים החשובים באמת, הנסים והפעולות המיסטיות הופכים לשוליים וחסרי חשיבות. בשל כך, גם אם אכן התגלו מופתים בבית המגיד, איש לא שם לב לכך.
בגרסה זו של הסיפור טוען ר' שניאור זלמן כי לימים הבין כי יש צורך במופתים, אולי כדי למשוך את לב ההמון ולהשפיע על מי שזקוקים להוכחות מעין אלה.
מעניין לציין כי בגרסה קודמת של הסיפור (בספר "קהל חסידים"), תוספת זו של נסים ומופתים חסרה.
המגיד ממזריטש, להבדיל ממורו הבעל שם טוב, לא נודע כמי שעשה נסים ומופתים לרוב. נראה כי סיפור זה בא לטעון כי עובדה זו מעידה על כך שתשומת הלב של המגיד ותלמידיו לא הייתה נתונה לדברים "נחותים" כאלה אלא לדברים עמוקים וחשובים יותר.