הסיפור

רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך.
הגיעו להר אחד וראו שני אנשים הולכים, ואדם אחד בא ואומר להם: בבקשה מכם, תנו לי איזשהו מזון, פת לחם, כבר יומיים אני תועה במדבר ולא אכלתי דבר.
הלך אחד מאותם שני אנשים והוציא את המזון שהביא עימו לדרך, ונתן לו, והאכילו והשקהו.
אמר לו חברו: ומה תעשה כשתזדקק למזון? הרי את המזון שלי אני אוכל בעצמי.
אמר לו: וכי את המזון שלך אני אוכל?
ישב עם אותו מסכן עד שאכל כל מה שהיה אצלו, ואת הלחם שנותר נתן לו לדרך והלך לו.
אמר רבי חייא: לא רצה הקדוש ברוך הוא שמצווה זו תיעשה על ידינו?
אמר רבי יוסי: אולי נגזר דין על אותו אדם, ורצה הקדוש ברוך הוא לזמן לפניו מצווה זו כדי להצילו.
המשיכו שני האנשים ללכת והתעייף אותו אדם בדרך.
אמר לו חברו: ולא אמרתי לך שלא תיתן את לחמך לאחר?
אמר רבי חייא לרבי יוסי: הרי ברשותנו מזון, ניתן לו לאכול.
אמר רבי יוסי: תרצה להוציא ממנו הזכות שזכה בה? נלך ונראה, שבוודאי נגזרה על אותו אדם מיתה ורצה הקדוש ברוך הוא לזמן לו זכות על מנת להצילו.
ישב אותו אדם ונרדם תחת אילן אחד, וחברו התרחק ממנו וישב בדרך אחרת.
אמר רבי יוסי לרבי חייא: כעת נשב ונראה, ודאי הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לו נס.
קמו וחיכו.
תוך כך, ראו שלהבת אש מתקרבת אליו.
אמר רבי חייא: ווי על אותו אדם, שכעת ימות.
אמר רבי יוסי: אשרי אותו אדם, שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס.
ירד מן האילן נחש אחד ורצה להורגו.
קמה אותה שלהבת והרגה את הנחש, והלכה לה.
אמר רבי יוסי: וכי לא אמרתי לך שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לו נס ולא ניקח את זכותו ממנו!
התעורר אותו אדם וקם והלך לו, אחזו בו רבי חייא ורבי יוסי ונתנו לו לאכול.
לאחר שאכל הראו לו את הנס שעשה לו הקדוש ברוך הוא.

---

על הסיפור

סיפור על צדקה הוא תמיד גם סיפור על מעורבות – האם אנחנו בוחרים להיות מעורבים במציאות שאנו נתקלים בה, או נשארים לעמוד מן הצד.
הסיפור שלפנינו מורכב משני סיפורים מקבילים: סיפור אחד הוא סיפורם של שני האנשים ההולכים בדרך ופוגשים אדם שלא אכל יומיים, כאשר אחד מהם בוחר לתת לו את כל מזונו ולא מותיר לעצמו דבר, וחברו מתפלא עליו ואף מבקר אותו. הסיפור השני הוא סיפורם של רבי יוסי ורבי חייא המתבוננים בהתרחשות שבסיפור הראשון מרחוק ומתלבטים האם להתערב או לא. הדיאלוג המתמשך בין החכמים מספק אומנם הצדקה אידיאולוגית או אמונית לעמידה מן הצד, אך במבחן התוצאה דווקא האדם הפשוט, שאינו מתקרא רבי, הוא זה שמוסר את נפשו למען העני בדרך, ואילו החכמים בעלי ההצדקות והנימוקים בוחרים פעם אחר פעם להתבונן במציאות מן הצד, לפרש אותה ולא להתערב.