הסיפור

נוהג היה החוזה מלוּבּלין להריח טבק בשעת התפילה. פעם אחת אמר לו אחד החסידים:
"רבי, הלוא אין ראוי להפסיק לשם כך באמצע התפילה."
השיב לו הרבי במשל:
"פעם אחת עבר מלך גדול בשוק, וראה אחד מזקני העניים שר ופורט בכינור. המלך אהב מאד את מה ששמע, ורצה לשמוע עוד משירי האיש. ציווה המלך כי האיש הזקן יהיה בין המשוררים המנגנים לפניו, ובכל יום היה נכנס הזקן להיכלו לנגן לפניו בכינורו.
והנה, בכל פעם שניגן, התנתקו מיתרי הכינור. באמצע השיר היה על המלך להמתין שעה ארוכה עד שיתקין הזקן מחדש את מיתרי הכינור ויכוון אותם.
אחד מן המקורבים לחצר המלך אמר לכנר הזקן: 'הרי אתה מורד במלכות, בכך שאתה מצער את המלך. עליך להכין את כינורך כראוי מראש, כדי שהמלך לא ייאלץ להמתין!'
ענה הזקן: 'תודה לאל, יש למלך משוררים ומנגנים רבים שבקיאים בנגינה יותר ממני, ויכולים לשמח את לבו. ובכל זאת רצה המלך להשתעשע בכינור שלי. ואם כן, ודאי רצונו הוא לסבול את דרכי ומנהגי, כי לולא כן לא היה לוקח אותי ועוזב את המנגנים והמשוררים העומדים לפניו.'"
כשסיים את המשל שלו, אמר החוזה:
"הלוא יש לפני בורא העולם כמה רבבות מלאכים שעושים את רצונו ומשמיעים את תהילתו, ובכל זאת הוא עוזב אותם ולוקח אותנו. ואם כך, הוא מוכן לסבול גם את ההפסקות שאני עושה בשעת התפילה."

---

על הסיפור

הרחת אבקת טבק נפוצה גם כיום בבתי כנסת. פעולה זו נועדה בין השאר לחזק את המתפללים כדי שיכוונו את לבם כראוי לתפילה. עם זאת, באמצע תפילת העמידה בלחש אסור להפסיק לשם הרחת טבק, כי בתפילה זו נחשב האדם כמי שעומד לפני אלוהיו.
מדוע בחר המלך דווקא במנגן הזקן שראה בשוק, אף שהוא אינו מכוון כראוי את כינורו מראש כפי שעושים נגנים מקצועיים יותר? בעזרת המשל מסביר החוזה כי המלך – הלוא הוא אלוהים – מעדיף את האדם בעל החולשות על פני המלאכים המושלמים העומדים לפניו. דווקא חולשותיו של האדם הן יתרונותיו, שהרי המלך מחפש את הצליל העולה מתוך המציאות הפגומה והשבורה.
האדם, על פי החוזה, אינו צריך לנסות ולהסתיר את חולשותיו כדי להפוך ל"מלאך". דווקא חוסר הריכוז שלו, ה"הפסקות" וההפרעות המרכיבים את חייו הם הביטוי למצבו האותנטי והאמיתי. זהו המצב האנושי, ודווקא הוא "מוצא חן" ומתגלה כבעל משמעות ותוכן.