מחיה המתים
מדוע החסידים הערימו על רבם, ולא סיפרו לו כי החולה כבר מת? סיפור שהוא דוגמה לאמונה ולתקווה שהיו לחסידים בדורות הראשונים.
רבי יצחק מאיר מגוּר היה משבח את החסידים הראשונים, וכך סיפר:
"פעם אחת, חלה אחד מחסידיו של רבי מרדכי מנֶשכיז, וביקשו החסידים מן הרבי שיתפלל לרפואתו. אך כעבור זמן מה, נפטר החסיד.
ידעו החסידים כי אם יאמרו לרבי כי מת החסיד יצווה לקבור אותו. במקום זאת, הלכו אל הרבי וצעקו לפניו כי מצבו של החולה מסוכן, והוא בסכנת נפשות.
אמר להם הרבי: 'מדוע תצעקו, הלוא יוטב לחולה.' כדבריו כן היה, והחולה חי והתרפא."
"מכאן," סיים ר' יצחק מאיר, "נוכל ללמוד על גודל אמונתם של החסידים הראשונים. אף שראו שהחולה כבר מת, האמינו ברבם ובאו לבקש שיסייע לו, כי חשבו שיש עוד תקווה, ויוכל רבם להחיות מתים."
החסידים שבסיפור מסרבים להשלים עם העובדה שחברם מת, והם "סוחטים" מן הרבי ברכה לרפואתו. בכך מתגלים רבדים שונים של "אמונה". ברובד אחד – זוהי אמונתם המוחלטת ברבי ובכוחותיו המיסטיים. לפי אמונתם, המילים שיאמר הרבי – גם אם מחוסר ידיעה – יתקיימו בוודאי.
ברובד נוסף, ה"אמונה" שבסיפור משמעה תקווה ומלחמה בייאוש שבלבם. החסידים מסרבים לראות במוות דבר סופי ובלתי ניתן לשינוי, והם נאבקים על התקווה. זו גם הסיבה שבגללה פנו אל הרבי, למרות שלכאורה אפסו הסיכויים לשנות את המצב.
באופן כללי, הסיפור עוסק בסירוב להיכנע לייאוש ולחידלון, ובאמונה כי תמיד ניתן "להחיות מתים", אפילו כאשר נראה שאפסו הסיכויים לכך.
