קמצא ובר קמצא
איך הובילה שורה של אי הבנות והקשחות לב לחורבן המקדש? הטעות בין קמצא לבר קמצא הייתה רק ההתחלה
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
מעשה באדם ששֵׁם אוהבו קמצא, ושם בעל ריבו בר קמצא.
עשה האיש סעודה גדולה, וציווה על שמשו להזמין את קמצא, אך השמש הזמין במקומו את בר קמצא.
ראה בעל הבית את בר קמצא יושב בסעודתו ואמר לו: בינינו יש מריבה, מה אתה מחפש כאן? קום וצא.
אמר לו בר קמצא: הואיל וכבר באתי, הנח לי ואתן לך את מחיר המנה שאני אוכל.
אמר לו: לא.
אמר בר קמצא: אתן לך חצי ממחיר הסעודה.
אמר לו: לא.
אמר בר קמצא: אתן לך את מחיר הסעודה כולה.
אמר לו: לא.
לקח אותו בידו, הקימו והוציאו.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ואיש לא קם למחות על כך שהוציאו אותי – סימן שנוח להם בכך. אלך ואלשין עליהם למלך.
הלך בר קמצא ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.
אמר לו הקיסר: מי אמר שכך הוא?
אמר לו בר קמצא: שלח קורבן לבית המקדש וראה אם יקריבו אותו.
שלח בידיו הקיסר עגל בן שלוש שנים.
כשהגיע בר קמצא לארץ הטיל מום בניב שפתיו של העגל (ויש אומרים שהמום היה בדוק העין), במקום שהרומאים אינם מחשיבים אותו למום.
חשבו החכמים להקריבו כדי לשמור על שלום עִם המלכות.
אמר להם זכריה בן אבקולס: אם נקריב אותו יאמרו שמותר להקריב קורבנות בעלי מום על המזבח.
חשבו להרוג את בר קמצא, שלא ילך וילשין.
אמר להם זכריה בן אבקולס: אם נהרוג אותו יאמרו שמי שמטיל מום בקורבן עונשו מוות.
אמר רבי יוחנן: צדיקותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתה אותנו מארצנו.
חורבן הבית נזכר בעם היהודי כאסון לאומי בעל השלכות עצומות. במקום להאשים את הרומאים או אפילו חטאים כבדים כמו עבודה זרה ושפיכות דמים, הסיפור תולה את החורבן הגדול באי הבנות אנושיות קטנות שגדלו לממדים של אסון לאומי, מפני שהנהגת החכמים לא השכילה להתערב.
לסיפור שני פרקים:
הראשון הוא קומדיה של טעויות המתחילה במשרת שטעה והזמין לסעודה את בעל ריבו של אדונו במקום את אוהבו. האורח, שאולי חשב שבעל הבית מנסה להתפייס איתו, מגיע ונאלץ להיות מגורש מן הבית למרות ניסיונותיו למנוע את החרפה. במקום להאשים את בעל הבית שגירש אותו, האורח שגורש מאשים את החכמים שהיו שם ולא התערבו, והוא מנסה לסכסך בינם לבין הקיסר.
אי ההבנה ברמה השכונתית הופכת בפרק השני לסכסוך בין-לאומי כאשר בר קמצא מלשין על מרד יהודי שלא היה ולא נברא ויוזם אי הבנה בין הקיסר לבין היהודים. הוא יוצר מצב שקורבנו של המלך לא יתקבל בידי היהודים, ממש כשם שקורבנו שלו – ההצעה לשלם על הסעודה – לא התקבל בידי בעל הבית. כדי להעצים את הסמליות, כמו בהזמנה השגויה – גם כאן המום הוא בשפה, השפה הפצועה של העגל.
סיום הסיפור ידוע פחות. החכמים מציעים שני פתרונות שיכולים למנוע את הסכסוך עם הקיסר הרומי: או להקריב את הקורבן למרות הפסול שבו או להרוג את השליח מטעם עצמו – בר קמצא – כדי שלא יספר למלך. בשני המקרים נפסל הפתרון בהתערבותו של חכם לא מוכר בשם זכריה בן אבקולס המצביע על הבעיות הכרוכות בפתרונות האלה. אלא שההשגות של זכריה בן אבקולס אינן מציגות את הקרבת הקורבן הפסול או הרצח כבעיה, הסכנה מנוסחת במונחים של 'מה יאמרו', הבעיה היא שהפתרונות הם מעשים שאי אפשר להכליל מהם אמירה כללית. הניסיון להכליל וההתחשבות בהשלכות הרוחב של כל מעשה היא מאוד אופיינית לעולמם של חכמים, ונראה שבאמצעות דמותו של זכריה בן אבקולס – שצדיקותו, או בלשון המקור: ענוותנותו, מחריבה את ביתנו – המספר יוצר ביקורת עצמית על עולמם של חכמים.
