הסיפור

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד" (שמות יד, כח).

כשחיל פרעה טבע בים סוף, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

אומנם הקדוש ברוך הוא עצמו לא שמח ולא שר אבל הוא שימח את בני ישראל: "אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א).

 

---

על הסיפור

לפעמים מצטטים את הפסוק "בִּנְפֹל אויביך אַל־תִּשְׂמָח" (משלי כד יז) כפתגם שמתריע נגד שמחה לאיד.
המדרש על קריעת ים סוף מחריף את שאלת היחס הנפשי למפלה של רשעים. כשחיל פרעה טובע בים, המלאכים רוצים לומר שירה אבל האל נוזף בהם. מדוע? מנקודת מבטם של בני ישראל, מפלת צבא פרעה היא היציאה שלהם מכבלי השעבוד אל החופש. אבל מנקודת מבטו של האל גם המצרים הם בריותיו וקשה לו לראות במפלתם. פסוק בספר יחזקאל מבטא את כמיהתו של האל שהרשעים ישובו לדרכם הטובה: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל יח, לב). ובאותו האופן דרשה ברוריה "ייתמו חטאים" ולא "ייתמו חוטאים". אין האל רוצה שהמת, כלומר החוטא, לא ישוב אל הדרך הטובה אלא ימות בחטאיו.
אבל נקודת המבט האלוהית, שאותה הוא מציג בפני מלאכיו, אינה נקודת המבט הארצית. לכן האל נוזף במלאכים ובשירתם אבל לא בשירת משה ובני ישראל שמודים לאל על ההצלה.
היכולת להכיר בנקודת המבט האלוהית, שבה כל בני האדם הם יצירי האל, ממתנת את השמחה לאיד. הרשעים אומנם נופלים ואנו שמחים שהאיום הוסר, אבל השמחה מהולה בקורטוב עצבות או תחושת פספוס. מי שמאמין שיש לאדם בחירה חופשית, ושאפשר תמיד לבחור בטוב על פני הרע, יודע שכשהרשעים מתים, אלוהים לא אומר שירה.