שלא עשני גוי
מדוע שמח ר' משה לֵייבּ מסַסוֹב בשעה שבירך את ברכת "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי"? ומדוע ר' לוי יצחק מברדיטשוב אינו חש אותה השמחה?
ידוע הדבר שרבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב היה איש קטן קומה שאינו נאה, ואילו רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב היה אדם גבוה ויפה תואר.
פעם אחת נפגשו שניהם ושוחחו. לפתע החל הרבי מססוב לשמוח מאוד ולצחוק.
שאל אותו הרבי מברדיטשוב: "מדוע אתה שמח? וכי מותר לצחוק כך? הלוא הגאולה טרם באה, ועדיין לא התקיים בנו הפסוק 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'!" (תהלים קכו, ב)
ענה לו הרבי מססוב: "כיצד לא אצחק? שמח אני על שאיני גוי. הלוא בכל בוקר אני מברך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי'. תאר לך איך היה הדבר אילו נולדתי במשפחתו של גוי בשם איוואן או קיריל!"
אמר הרבי מברדיטשוב: "ראה, הלוא גם אני מברך בכל יום 'שלא עשני גוי' אך מעולם לא הרגשתי כזו שמחה בשעת הברכה."
צחק הרבי מססוב וענה: "אילו היית אתה נולד גוי, לא היית אלא גוי קטן ומכוער. אבל אני, משה לייב, אני הייתי גוי גבוה ונאה. לכן אני הוא ששמח כל כך."
ר' משה לייב מססוב הוא יהודי חסון ונאה. דווקא בשל כך הוא שמח במיוחד על שאינו גוי. בהיותו אדם שלא נולד ל"קיריל" או ל"איוואן" אלא להורים יהודים, הרי הוא מביא את הגופניות הנאה שלו אל הצד המזוהה עם קדושה ותוכן נעלה.
בניגוד לתפיסה שלפיה ראוי להתרחק מן הגופניות ולדכאה, ר' משה לייב מבטא שמחה על היותו "בעל גוף", ורואה בכך הזדמנות לתיקון התפיסה המוטעית הזאת. נראה כי שיחתם של שני האדמו"רים התנהלה באווירה מבודחת, ולכן ר' משה לייב גם מעז לצחוק על מראהו החיצוני של ר' לוי יצחק.
דבר משעשע כשלעצמו הוא לדמיין את אדמו"רי החסידות כגויים רוסיים.
