שכחה
מדוע נאנח החוזה מלובלין על רגע אחד של שכחה? ומה השיב לו היהודי הקדוש על כך?
היהודי הקדוש מפּשיסחָה בא אל רבו, החוזה מלוּבּלין, ושמע אותו נאנח.
שאל אותו: "על מה אתה נאנח?"
השיב לו הרב כי עבר רגע אחד שבו לא זכר את ה', ובכך לדעתו עבר על מה שכתוב בתורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יא).
אמר לו "היהודי": "הלוא ידוע כי אין לקחת את עומר התבואה שנשכח בשדה לאחר שהסתיים הקציר, וכי יש להשאירו לעניים. אולם על כך אומרת המשנה (פאה, פרק ו משנה ו), כי אם שכח בעל השדה עומר גדול במיוחד בשדה, ערֵמה המכילה שתי סאים או יותר – במקרה כזה, אינו חייב להשאיר אותו לעניים, ואין זה נחשב לו כשכחה. הסיבה לכך היא שערמה גדולה כזאת, גם אם לא הרהר בה האדם בכל רגע ורגע, הרי עתיד הוא לחזור ולחשוב עליה בעוד רגע.
כך גם הקדוש ברוך הוא: הוא חשוב כל כך, עד שגם אם לא הרהרת בו לרגע אחד – הרי אתה עתיד לזוכרו, ואין זו שכחה."
ואם לא חשבת על האל לרגע? האם אתה חוטא?
החוזה מלוּבּלין מציג עמדה שלפיה צריך לזכור את אלוהים במודעות פעילה בכל רגע ורגע בחיים. לתפיסתו, מדובר במחשבה מודעת שאינה פוסקת לרגע. זוהי דרישה תובענית, והיא פרשנות קיצונית לפסוק: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יא).
תלמידו, היהודי הקדוש מפשיסחה, מדמה את זכירת האל לאופן שבו בעל השדה זוכר את העומרים שקצר, ומסיק מההשוואה שגם זיכרון פסיבי (כלומר זיכרון שיתעורר רק כשנשאל את בעל השדה אם הוא זוכר את העומר, ואינו זיכרון אקטיבי, שבו האדם נמצא כל העת במודעות) נחשב "זיכרון".
הפרשנות הקיצונית של החוזה מלובלין מאפיינת את התביעה החסידית לדבקות בלתי פוסקת באלוהים.
"היהודי הקדוש" מורד ברבו ומדגיש את לימוד התורה על חשבון הדבקות. הוא מציג את התפיסה שהאדם אינו צריך להיות שרוי רק בדבקות מוחלטת אלא עליו גם לעסוק בלימוד התורה עצמה, לימוד הדורש מאמץ שכלתני-רוחני.
