שוויץ או ענווה
בסיפור זה ניתן ללמוד על האופי שנדרש ממנהיג בחסידות, וכיצד הוא נבחר לתפקידו
לאחר פטירתו של החוזה מלובלין נועדו בעיר קוֹמַרְנָה גדולי תלמידיו, ובראשם רבי צבי הירש מזידיטשוֹב ורבי נפתלי מרוּפְּשִׁיץ. קרא רבי נפתלי: "מי ימלא את מקומו של רבנו? בצל מי נחסה עתה?!" ענה רבי צבי ושאל: "ומה חסר לכם בי?" והתחיל ר' צבי לספר בשבח עצמו. במשך כשעתיים פירט ר' צבי את מעלותיו ואת מדרגתו העליונה וההשגות שזכה להן. לבסוף סיים בדברי השבח, כשאמר לר' נפתלי: "אפילו סבי סבך, השל"ה הקדוש, מגיע אליי מעולם האמת והוא בין אורחיי הנכבדים."
בתום פגישה זו נפרדו התלמידים ונסעו איש איש לדרכו, ונשארו ר' צבי ור' נפתלי לבדם. זמן תפילת המנחה היה זה, ורבי צבי התפלל כמנהגו, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.
כעבור זמן הגיע ר' נפתלי אל רבי יהושע הֵשְל מאפטא. אל אפטא כבר הגיעה השמועה על אודות התנהגותו של ר' צבי ודברי ההתפארות שאמר על עצמו. רצה הרבי מאפטא לשמוע על כך מר' נפתלי. אמר לו ר' נפתלי, כי מעודו לא ראה ענווה ושפלות רוח גדולה כמו זו שראה אצל ר' צבי באותן השעות. ועוד אמר ר' נפתלי, כי תפילת שמונה עשרה של מנחה שאמר אז ר' צבי הייתה נפלאה כל כך, עד שמימי רבי אלימלך מליז'נסק – רבו של "החוזה", שנפטר שנים רבות קודם לכן – לא זכה ר' נפתלי לשמוע תפילה כמותה.
א. כיצד מתנהג אדם ענו?
בסיפור המוזר הזה מעיד ר' נפתלי מרוּפְּשִׁיץ, כי למרות שר' צבי מזידיטשוֹב דיבר בשבח עצמו לאורך שעתיים במין דבקות שנדמתה מנותקת מהמציאות, ולמרות שהכריז על עצמו כראוי לרשת את הרבי שנפטר – בכל זאת עשה זאת בענווה גדולה.
אולי רוצה הסיפור לומר שהענו אינו אדם המזלזל בכבוד עצמו אלא אדם שאינו מנסה להתגאות ולהתייהר. בשל כך, אפילו אדם המזכיר במפורש את מעלותיו יכול לעשות זאת ביושר ובענווה. (סיפור דומה מופיע בגמרא על ר' יוסף, ראו הקשרים כלליים.)
ב. הסיפור עוסק גם ב"פוליטיקה" וביחסי הכוח בתוך התנועה החסידית. נראה כי תלמידיו של החוזה מלובלין לא ראו בר' צבי יורש ראוי לרבם. דווקא ר' נפתלי – החשוב שבתלמידים בסיפור זה – אף שכלל לא הציע מראש את ר' צבי כיורש, מזהה את האיכות המיוחדת של ר' צבי. תפילת מנחה מתקיימת כשרק שניהם בחדר, ור' נפתלי מזהה בר' צבי דברים הקודמים אפילו לתקופתו של ה"חוזה" ואיכויות הקשורות עוד בר' אלימלך מליז'נסק, שנפטר כשלושים שנה קודם לכן. ר' נפתלי מבין כי ר' צבי אינו עוד תלמיד של החוזה אלא אדם העומד בפני עצמו, בעצמה ובענווה.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
האם ייתכן שהתנהגותו של רבי צבי, המקלס את עצמו במשך שעתיים תמימות, מראה דווקא על צניעות גדולה?
המגיד מקוז'ניץ היה מפורסם בזמנו כצדיק פועל ישועות. ברבים מהסיפורים המסופרים עליו הוא מושיע אנשים פשוטים באורח פלא. זוג נשוי ללא בנים נכנס אל המגיד. הם באים מהכפר, ממקום של פשטות וחספוס, אין בהם המורכבות והעידון שיכולים להיות באדם הבא מן העיר, וספק אם לאיש הכפרי יש עניין באורח חיים רוחני. אמונתם של הכפרי ושל אשתו במגיד תכליתית ועממית. המגיד יושב בחדרו מול הזוג שבא לקבל ברכת "זרע של קיימא", שמשמעה פרי בטן. הוא מוכן להושיע את הזוג בתנאי שייתנו חמישים ושניים זהובים, בגימטריה נ"ב ובהיפוך אותיות ב"נ, ולמעשה אומר להם: אם אתם רוצים בן, תנו ב"ן זהובים. כך מגלה המגיד לזוג שכיסופיהם יתגשמו על ידי כסף. השתמשתי בלשון זו המצרפת כסף לכיסופים כדי לתת מעין דוגמה לאופן המאגי שבו פועל המגיד (גם כאן הלשון מצרפת מאגי למגיד), מעין פעולת קוסמות זריזה המחליפה מטבעות בבן. הפעולה המאגית של הצדיק בחסידות היא חלק עיקרי מכוחו וחשיבותו. צדיקים רבים פעלו ישועות למען מאמיניהם, וכך זכו בפרסום אפילו אצל הגויים שבאו להיוושע באמצעותם. מאמינים אלה, כמו הכפרי ואשתו לא היו חסידים, הם לא התפללו ולא למדו עם הצדיק, הם באו אליו רק כשהיו זקוקים לישועה בחיי היומיום.
נחזור אל המגיד היושב מול הזוג הכפרי שמבקש בן. אין לזוג עניין או מושג מה תהיה הדרך שבה יפעל המגיד למען השגת מטרתם. נראה גם שאינם מבינים שהדיוק במספר (בגימטריה) הוא עקרוני, ובלעדיו פעולת ההחלפה לא תתבצע, ולכן הכפרי מתמקח על סכום המטבעות שייתן למגיד. הכפרי לא נראה כמי שמכבד את המגיד במיוחד. הוא מנסה להערים עליו, ואין לו עניין במעמדו הרוחני. בשבילו אם אפשר להשיג בן בעשרה זהובים, למה לבזבז עליו חמישים ושניים? הוא מרשה לעצמו להתמקח עם הרבי כמו עם רוכל בשוק. כל זה קורה כשהאישה הכפרית נמצאת ברקע, קולה לא נשמע, היא לא מזיקה ולא מועילה, מין צל, מעין מחאה אילמת על מעמדה כאישה. אפילו המגיד לא מציע לזוג אלא בן. הוא לא שואל בן או בת. עבור בת הרי היה צריך לשלם הרבה יותר, לא פחות מארבע מאות ושניים זהובים. מה התועלת בכך?
יושבים להם זה מול זה המגיד הגדול והכפרי הצבעוני, והמגיד מאפשר לכפרי להמשיך ולנהל משא ומתן חצוף של תגרן. כשהפעולה המאגית לא מתאפשרת, למה המגיד לא מסלק את הכפרי ההמוני יחד עם אשתו? מכיוון שהסיפור צריך להמשך, והכפרי יוצא מחדרו של המגיד לסיבוב עסקי בסגנון "ארבע במאה", הוא מאמין שיוכל להערים על המגיד, ונחושת רבה תשתווה למעט זהב. שולחנו של המגיד נמלא מטבעות נחושת, ולכפרי אין בעיה להרחיק לכת ולהשתמש בזיוף ובשקר. מובן שבמצב זה הפעולה המאגית לא תצלח, הרי צריך בה ציות מדוקדק ואמון כנוע במגיד, שיושב רגוע ומסרב לקבל את שלל המטבעות המכסים את שולחנו. הכפרי אינו מבין מדוע המגיד ממשיך לסרב, נמלא כעס ומאבד את שליטתו. אם קודם לא רחש די כבוד למגיד, עכשיו הוא מזלזל בו. כל ערכו של המגיד מלכתחילה היה בהבטחת זרע של קיימא. מרגע שזה לא קורה, אפילו את המטבעות משולחנו של הרבי הוא לא מוכן לאסוף ומטיל את זה על אשתו. מה קורה לו לכפרי? יכול להיות שלבו נשבר ואכזבתו גדולה מפני שלא הצליח לקנות בן. ואז, כשאשתו אוספת את המטבעות משולחנו של המגיד היושב ומתבונן בהם רגוע ומהורהר, זוכה הכפרי להארה. הוא מגלה שבן לא קונים אלא מבקשים. ממעמקי לבו פונה אז הכפרי אל אשתו ואומר לה שאין צורך ברבי, שיש אלוהים והוא יעזור בלי המגיד. באותו רגע המגיד מזדעזע. משהו גדול קורה לו, הוא מבין ששלושתם נושעו, הכפרי ואשתו זכו בבן. הם עדיין לא יודעים זאת, אבל הוא עומד לגלות להם. מעתה תפקידו של המגיד אינו לפעול ישועות אלא לגלותן. המגיד ניצָל!
