הסיפור

פעם אחת אמר החוזה מלובלין לתלמידו רבי נפתלי מרוּפּשיץ: "קבל על עצמך שלא לומר 'גלַייך-ווֹרטְל' – דברי בדיחה וצחוק – רק לשעה אחת, ותהיה כמוני". והסכים לכך ר' נפתלי.
אחר כך הלכו אל בית המדרש להתפלל. כדרכו, התפלל הרבי את תפילת העמידה בלחש זמן רב. כשסיים את תפילתו ראה והנה הציבור צוחק ללא הרף, עד שהנזלת קולחת מאפם מרוב צחוק. הבין הרבי כי מן הסתם אמר רבי נפתלי, ה"רוּפְּשיצֶר", איזו בדיחה.
קרא אליו הרבי ואמר: "הלא סיכמנו!"
ענה ר' נפתלי: "נכון, אבל מה לעשות ואתה הארכת בתפילת העמידה יותר משעה אחת".

---

על הסיפור

א. כמו בסיפורים אחרים, גם כאן עולה הפער שבין המורה – החוזה – ובין רבי נפתלי, תלמידו. בשונה מן החוזה, שהיה ידוע בעיסוקו בעולם המיסטי, בהתגלויות ובחזיונות, נודע רבי נפתלי מרופשיץ כאדם ארצי וציניקן, לפחות כלפי חוץ. גם ההומור – תכונתו המובהקת של רבי נפתלי – קשור לאותו מעטה של צחוק, תחכום וציניות שבו הופיע בפני הציבור.
הסיפור מתאר את הניגוד החריף בין הרבי, המתפלל באריכות יתרה את תפילת הלחש, לבין התלמיד, העוסק באותו הזמן בצחוק עם ציבור המתפללים.
ר' נפתלי אינו מעוניין לקבל את הברכה שהבטיח לו החוזה – להיות כמוהו. הוא מעדיף לשמור על דרכו השונה. את תשובתו אל החוזה הוא עוטף בעוקצנות מיתממת – כאילו הוא עמד בהבטחה, אלא שהחוזה מרוב דבקותו בתפילה לא שם לב שעברה שעה שלמה.
דמותו של רבי נפתלי מבטאת כאן שני דברים לפחות – את עצמאותו של התלמיד, הסולל לעצמו דרך השונה מדרכו של רבו; ואת חשיבותם של הצחוק ושל שמחת החיים, שעליהם מסרב לוותר רבי נפתלי.
ב. שימו לב, כי בסיפור המקורי מבקש החוזה מר' נפתלי, שלא יאמר דברי בדיחה שנה אחת. לדעתנו, מדובר בטעות של המדפיסים, ובמקור הכוונה הייתה לשעה אחת, כפי שמתברר בהמשך הסיפור.
בכל אופן, הסיפור הועתק ואף צורפו לו גרסאות נוספות בספר "אוהל הרבי", שהופיע מאוחר יותר באותה השנה (תרע"א), ובכולן מופיעה המילה "שנה". באחת מגרסאות אלו אף מסביר ר' נפתלי ואומר, כי "הרבי כבר עומד בתפילה שנה ויותר" (ביידיש: "א יאהר מיט א מיטוואך"). אנחנו סברנו שיש בכך עדות לטעות שנקלטה, ובשל כך העזנו לשנות ל"שעה".