צדיק של אש
רבי זושא - גדול תלמידיו של המגיד או ה"בעייתי" שבהם? האם אפשר להיות תלמיד גם בלי לשמוע אות אחת מתורת הרב, ובאיזו מידה יש מקום ללהט הנפשי?
בליל שבת קודש אמר רבי ישראל מרוּזִ'ין דברי תורה לפני תלמידיו. אחרי אמירת התורה סיפר:
"רבי זוּשָׁא מאָנִיפּוֹלִי מעולם לא אמר דברי תורה ליד השולחן בזמן הסעודה המשותפת עם החסידים. ומדוע? משום שהיה תלמידו של אבי סבי, המגיד ממֶזְרִיטְשׁ, וכל תלמידיו של המגיד מעולם לא אמרו על שולחנם דברי תורה משלהם, אלא רק מה ששמעו מפי רבם. מדבריו לא גרעו ועליהם לא הוסיפו. אם כן, למה לא אמר גם ר' זושא מתורת רבו? משום שמעולם לא שמע דברי תורה מרבו. הכיצד? בטבעו היה ר' זושא בוער כאש, וכשהיה המגיד מתחיל לומר דברי תורה, מיד כשהוציא מפיו מילה אחת של פסוק שעליו התכוון לדרוש – ואפילו רק "ויאמר" או "וידבר" – היה ר' זושא מרגיש את כל האור שבדברים העתידים להיאמר, ומרוב התלהבות היה מחווה בידיו תנועות נמרצות עד שהיה מבלבל את כל השולחן.
באותו שולחן ישבו צדיקים גדולים, כמו רבי לוי יצחק מבָּרְדִיטְשוֹב, רבי זאב ווֹלְף מזִ'יטוֹמִיר, רבי נחום מצֶ'רְנוֹבִּיל. לקחו את ר' זושא ודחפו אותו מבית המגיד אל החדר החיצוני, שהיה לפני הבית, או למחסן העצים, ושם ניסה לטפס על הקירות הישרים, וצעק בקול גדול את המילה ששמע מפי המגיד: "ויאמר!", "וידבר!", וכיוצא בהן. כך עשה כל זמן שאמר המגיד את דברי התורה, וכאשר הפסיק המגיד – נח גם ר' זושא מן האש שבערה בו והשתתק, והכניסו אותו בחזרה אל הבית. כך, ידע ר' זושא היטב את האור הגדול שממנו שאב המגיד את דברי תורתו, אך את הדברים עצמם לא ידע. לכן לא אמר דברי תורה על שולחנו כל ימי חייו."
מעמד השולחן, ה"טיש", הוא מסורת חסידית נפוצה, וסיפורנו זה מעיד על שורשיה עוד בתקופה של אבות החסידות. בליל שבת, לאחר שכל חסיד סיים לסעוד בביתו את סעודת השבת, היו כולם נאספים אל בית הרבי, מצטופפים סביב שולחנו ושרים יחד זמירות של שבת. במרכז ה"טיש" עמדה אמירת תורה מפי הרבי, שהייתה מלווה בתחושות של כובד ראש ויראה פנימית.
כשהמגיד ממזריטש – תלמידו של הבעל שם טוב ומי שהיה רבם של אדמו"רים רבים – יושב בראש, וסביב שולחנו מסובים חסידים שהם עצמם ענקי רוח, ישנה ציפייה לסדר מדוקדק המשקף את גודל המעמד. דמותו המפתיעה של רבי זושא, "צדיק של אש", מנוגדת לסדר זה. בשעה שחבריו הגדולים ישבו בדממה ובאוזן כרויה, "בעַר" רבי זושא, זעק והשתולל. כך, לא שמע רבי זושא מרבו אף לא תורה אחת בשלמותה, ומשום כך גם לא אמר בעצמו שום דבר תורה על שולחנו.
מה היה ר' זושא? הקטן וה"בעייתי" שבתלמידי המגיד, או הגדול והמופלא שבהם? האם התלהבות העולה על גדותיה היא תופעה בעייתית, או שמא יש בה כדי להעיד על מעלה גדולה? שאלה זו נותרה פתוחה בסיפור.
