מוכר זפת בין רוקחי בשמים
מדוע סירב רבי לוי יצחק מבַּרדיטשׁוֹב לסלק משולחנו אדם בור, שהסתפח בקביעות אל סעודותיו, וכיצד יסייע לו הדבר לעתיד לבוא?
איש פשוט, אך כשר והגון, רגיל היה לבוא ולהסב אל שולחנו של רבי לוי יצחק מבַּרדיטשוֹב. סביב השולחן היו התלמידים מתאספים עדרים עדרים לשמוע את דברי תורתו של הרבי. ביניהם היה יושב האיש ואוכל מן האוכל שהוגש.
לא ראוי היה הדבר בעיני התלמידים. הם סברו כי עַם הארץ, אדם שלא למד ואינו ומבין דבר מדבריו של הרב, אינו ראוי שישב ביניהם. וכי מה יעשה מוכר זפת בין רוקחי בשמים?
לבסוף לא התאפקו וביקשו מן הרבנית שתוציא את האיש הבּוּר החוצה. אך הרבנית, שגם היא הייתה צדקת גדולה, לא רצתה לעשות כך קודם שתשאל את בעלה.
וכך ענה לה ר' לוי יצחק: "בגמרא מסופר כי לעתיד לבוא יערוך הקב"ה סעודה לצדיקים. שבעת הרועים, הצדיקים העליונים, ישבו בראש השולחן – אדם, שת ומתושלח מצד ימין, אברהם, יעקב ומשה משמאל ודוד המלך באמצע (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נב עמוד ב; מסכת פסחים, דף קיט עמוד ב).
בין גדולים וקדושים אלו גם אני נחשב בור ועם הארץ. ואנו, אם נוציא את האיש הזה מביתנו, הרי שגם אני אצטרך לצאת מסעודתם של הצדיקים. לפיכך הניחי לו ויישאר אתנו."
לפי רבי לוי יצחק, ההבדל בינו ובין האדם הפשוט והבור אינו הבדל מהותי אלא כמותי בלבד. בענווה מציג ר' לוי יצחק את עצמו כבור ועם הארץ ביחס לשבעת הרועים.
בדברים אלו מלמד הרבי את תלמידיו ואת אשתו, כי היחס שיקבל השונה ומי שנתפס כלא ראוי יקבע את היחס שהרבי עצמו יזכה לו בעתיד בסעודתם של צדיקים. מבחינה זו, כל אדם צריך להרגיש את עצמו "עם הארץ", חסר ולא ראוי, ולנהוג באחרים על פי הכלל – "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא עמוד א).
