הסיפור

הרב אברהם חזן, ששימש כרב המשטרה ושירות בתי הסוהר, סיפר שבילדותו באלג'יריה היו שני אירועים שהשפיעו עליו ושינו את מסלול חייו.
"כשהייתי כבן חמש בערך עמדתי באחד הימים בפתח בית הכנסת בעיר שרשל ליד אלג'יר, ונדהמתי למראה עיניי: כל המתפללים ישבו על הרצפה, אפר מפוזר על ראשם, והם ממררים בבכי מר. היה זה ליל תשעה באב, והכול עסקו באמירת הקינות. בית הכנסת היה חשוך, ואני נצמדתי לאבי, הרב מכלוף חזן, ושאלתי אותו: "אבא! אבא! מה קרה?" אבי חיבקני והסביר "כולנו עצובים משום שטיטוס הרשע הרס את ירושלים והחריב את המקדש." אף אני התחלתי לבכות על חורבנה של ירושלים, ולא נרגעתי עד שנרדמתי על הכרית ספוגת הדמעות.
מאז אותו היום ליוותה אותי תחושת אבלות על חורבן עיר קודשנו ומקדשנו, עד חג הפסח. בערב החג דפק על דלת ביתנו אדם גבוה, עטוי גלימה שחורה, חגוּר אזור רחב שצבעיו בוערים, ועל ראשו מצנפת עגולה ופשוטה, מצופה בבד קטיפה כחול. זקנו של האורח שחור, פניו קורנות בארשת נבואית, ובעיניו צחוק ועליצות.
"מי זה?" שאלתי את אבי.
"אורח מירושלים!"
"אורח מירושלים?!" הזדעקתי, "הלוא ירושלים חרבה!"
חייך אבי והסביר לי ברוך: "ירושלים אומנם חרבה, אך אנו היהודים מעולם לא עזבנו אותה, ובכותל המערבי תמיד התפללו יהודים על ביאת המשיח. עתה שבים יהודים רבים לירושלים – ישיבות ובתי מדרש נבנים בה."
תשובתו של אבא נטעה בי תקווה, והקימה אותי מן האבלות על החורבן. ידעתי שעל אף החורבן, עם ישראל יקום מאפרו ויבנה מחדש את מולדתו, וביקשתי להיות חלק מתהליך הגאולה ולעלות לארץ. את המעבר מהאבלות על חורבן ירושלים לתקוות הגאולה אני נושא איתי כל חיי."

---

על הסיפור

אירועים משמעותיים מן הילדות נצרבים בזיכרוננו ומעצבים את חיינו.
הרב אברהם חזן שהיה ממנהיגי יהדות אלג'יריה, איש חינוך והוגה דעות, עלה לארץ והיה לרב המשטרה ושירות בתי הסוהר. את עלייתו לארץ ותודעתו הציונית הוא קושר לשני אירועים מימי ילדותו.
בתשעה באב הוא חווה את חורבן בית המקדש והתמלא צער שליווה אותו תקופה ארוכה, ובחג הפסח, כשאביו בישר לו שיהודים חיים בירושלים, הוא חווה חוויית גאולה. הילד אברהם חי את הסיפור היהודי, את המעבר משעבוד לגאולה ומאבל ליום טוב, כאילו התרחש בימיו.
הסיפור חושף את כוחם של החגים בעיצוב הזיכרון האישי והקולקטיבי, ומלמד עד כמה חשובים טקסים ומנהגים. הוא גם מעצים את תפקיד ההורים בתהליך החינוכי, שכן האב, הרב מכלוף חזן, מלווה את בנו בתהליך ההתבגרות שהוא עובר, מסביר לו את המשמעות של האירועים, כך שהילד יכול לטוות מהם את תפיסת עולמו.

בזווית אישית

אם תסתובבו בערב תשעה באב, בבתי הכנסת ברחבי העולם, סביר להניח שתזכו לראות מחזה נדיר,
של עם,
שיושב על הרצפה,
בוכה ומקונן על משהו שקרה לו לפני כאלפיים שנים.
המתבונן מהצד עלול לקבל את הרושם שמדובר ח"ו בעם שמאוהב בסבל של עצמו ופשוט לא מצליח להתרומם ממנו, ולכן כך הוא מתנהג גם אלפיים שנים אחרי אותו אירוע היסטורי של חורבן בית מקדשו,
אך האמת הפוכה היא לחלוטין;
יגאל אלון אמר פעם "עם שאינו יודע את עברו, "ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"-
רק עם שלא מטשטש את עברו, גם אם זה אומר לא פעם אף להבליט את נקודות השבר, הוא שיזכה לראות גם תקומה גדולה.
בדיוק מאותה סיבה, כותבים המפרשים, דווקא בקודש הקדשים שבבית המקדש, המקום אליו נכנס הכהן הגדול רק פעם בשנה וגם אז בחרדת קודש עצומה, דווקא שם בתוך ארון הברית שכנו גם שברי הלוחות הראשונים,
בשיא הקודש והשלמות נתנו מקום של כבוד גם לשבר.
רק עם שלא חושש לשהות בשבר
ולתת לו מקום
רק הוא יזכה לראות אור,
"תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר" (ש.חנוך)

את השורות לעיל' אני כותב אחרי תשעה חודשי מילואים בהם לחמתי בעזה מאז אסון שמחת תורה התשפ"ד, השבעה באוקטובר.
כולנו זוכרים את האווירה בעם שקדמה לאותו אסון, אבל אני זכיתי לראות גם אווירה אחרת בעומק שטח האויב;
אווירה של אחדות צרופה,
כאשר ימין ושמאל
דתיים ושאינם
מהמרכז והפריפריה,
נלחמו כתף לכתף
תוך ערבות הדדית ואהבת חינם אמיתית גם מבלי שהכירו לא פעם כלל את הלוחם שלידם, די להם היה בידיעה שהוא אח שלהם, בין אם הכירוהו אם לאו.

"ממעמקים קראתיך ה' "
טבע העולם הוא שדווקא בעומק השבר מתגלים שורשים וצומחת תקווה, ה-תקווה.

סיפורו של ר' אברהם חזן,
כמו סיפורנו אנו כאן,
מנכיח אמנם שבר גדול
אך גם תקווה גדולה,
בה אני בוחר להיאחז עד שנהיה לעם חופשי,
בארצנו.