הסיפור

מרתא בת בייתוס הייתה אחת מעשירי ירושלים.
אמרה לשליח: לך לשוק וקנה לי סולת.
עד שהלך, נמכרה כל הסולת.
חזר ואמר לה: סולת אין, קמח יש.
אמרה לו: לך, הבא לי.
עד שהלך נמכר הקמח.
חזר ואמר לה: קמח אין, סובין יש.
אמרה לו: לך, הבא לי.
עד שהלך נמכר הסובין.
אמרה אצא בעצמי ואראה אם אמצא משהו לאכול, יצאה יחפה לרחוב ודרכה על גללי בהמה, ומתה.
קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנוּגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל־הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ".
ויש האומרים: שאכלה גרוגרת של רבי צדוק ומתה.
ומהי אותה גרוגרת? רבי צדוק צם ארבעים שנה כדי שלא תיחרב ירושלים, וכחש גופו עד שכאשר אכל משהו היה המאכל נראה מחוץ לגופו. וכשבא להבריא את גופו היה בנו מביא לו גרוגרות תאנים והוא היה מוצץ את תוכן וזורקן.
בשעת מותה של מרתא בת בייתוס הוציאה את את כל זהבה וכספה, השליכה אותו בשוק ואמרה: לשם מה הוא נדרש לי.
ועל זה נאמר: "כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ".

---

על הסיפור

מפתיע לראות שתיאור הצרה האנושית דרך דמותו של העשיר נוגעת לפעמים ללב יותר מאשר תיאור צרותיו של העני, משום שגם היא משקפת משהו שנוגע לכל אדם ולא רק לעשירים. ואכן, הסיפור מסתיים בהשוואת מצבם של העשירים והעניים – הכסף והזהב אינם מצילים את הגיבורה מן החורבן ומהרעב.
המצור על ירושלים, זה שהוביל לבסוף לחורבנה, מקבל גוון של סאטירה חברתית דרך ההתמקדות בדמותה של אחת מעשירות העיר, מרתא בת בייתוס. גיבורת הסיפור היא סמל לניתוק מן המציאות שמחוץ לביתה. הפער בינה לבין המציאות שבחוץ, המתבטא בהליכתו וחזרתו של השליח, הוא שגורם לה להחמיץ באופן קומי-טרגי את מוצרי המזון האחרונים שנותרו בשוק.
כשהיא יוצאת לבסוף בעצמה מהבית כשהיא יחפה, עצם המגע עם גללי בהמות, שהם חלק מוכר מהרחוב בעולם העתיק, גורם למותה. הקטסטרופה המתרגשת על העיר מוצגת דרך הסרת כל ההגנות בין האדם לבין המציאות.
מספרי הסיפור מציעים גם סוף אחר המעניק לסיפור משמעות אחרת. מה שהורג את גיבורת הסיפור החלופי איננו דריכה על גללים אלא אכילת שאריות התאנים שהותיר אחריו רבי צדוק. הסוף החלופי מעניק משמעות נוספת לסיפור: הניגוד בין דמותה של מרתא בת בייתוס לבין דמותו של רבי צדוק. הגבירה העשירה דואגת לעצמה לאוכל באמצעות משרתים בזמן שהעיר נתונה במצור, ולעומתה הצדיק מרעיב את עצמו בתענית על מנת להציל את העיר כולה.