חזיון תעתועים
מדוע נגזר על הרב שמת לאכול עד שבטנו תתפקע? ומה רצה החוזה מלובלין ללמד את החסיד שזה עתה הצטרף אל חצרו?
רבו של חסיד אחד נפטר לעולמו. לאחר מותו של רבו בא החסיד אל חצרו של החוזה מלוּבּלין.
כאשר רצה החסיד לשוב מלובלין לביתו ביקש ממנו החוזה שלא ייסע בדרך שבה הגיע אלא בדרך אחרת.
כך עשה החסיד, והנה תעה בדרך, ובא אל יער אחד, ולא מצא בו את דרכו. כאשר ירד הלילה ראה החסיד בית מואר בלב היער.
נכנס החסיד אל הבית ומצא בו קהל גדול ושולחן ערוך במאכלים ומעדנים, ורבו שנפטר יושב בראש השולחן ומשרתיו עומדים מימינו ומשמאלו. בחייו, מיעט הרבי באכילה, וגם כעת אכל הרבי מעט מאוד מן האוכל שעל השולחן.
אחד המשרתים היה מזרז את הרבי ואומר: "רבי, אכול!" ואכל הרבי מעט יותר. והמשרת השני היה חוזר ומזרז: "רבי, אכול!" ושוב אכל הרבי, עד שלא היה יכול לאכול עוד.
אז צעקו עליו בבהלה ובאימת מוות כי עליו לאכול. וכך אכל הרבי ואכל עד שהתפקעה בטנו ומת.
אז ראה החסיד והנה הוא במקום ריק שאין בו לא בית ולא יער, רק העיר לובלין נראית בסמוך לו.
שב החסיד אל לובלין, בא אל החוזה וסיפר לו את כל מה שאירע לו. אמר לו החוזה:
"כעת יודע אתה מי היה רבך שאליו נהגת לנסוע. מה שראית הוא העונש שנגזר על רבך עד תום שנים עשר חודשים מפטירתו. וכל זאת, בגלל שרבך זה תאב היה להיות רבי, וכל מעשיו לא היו אלא לשם כבוד וגאווה. בשל כך מיעט לאכול, וכעת מכריחים אותו לאכול את כל מה שמיעט בחייו."
בעזרת החיזיון שראה החסיד ביער החוזה מלמד אותו לראות באור אחר את מנהגיו של רבו הקודם. מיעוט אכילה או סיגופים אחרים שבהם נהגו אדמו"רים וחסידים עשויים להתגלות כרדיפה אחר כבוד וגאווה.
תחילה התבקש החסיד "ללכת בדרך אחרת" מזו שהלך קודם. כך מסייע החוזה לחסיד לשנות את תפיסת עולמו ואת הנחות היסוד שלו. על החסיד "לתעות" בדרכו כדי לראות את הדברים באור חדש.
בחיזיון שראה ביער מתגלה לפניו רבו כמי שנענש על כל האוכל שלא אכל בחייו. שנים עשר החודשים הם התקופה שבה, על פי המדרש, מבלים הרשעים בגיהינום (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג עמוד ב).
להבדיל מן המקובל בקרב מקובלים וחסידים בתקופות שקדמו לבעל שם טוב, כאן קוראים החסידים שלא להרבות בצומות ובסיגופי גוף. בעיניהם, סיגופים אלה פוגעים בשמחה ואינם אלא אמצעים להרבות גאווה וכבוד.
