חומות של דמיון
ממה היו עשויות החומות שהציב המלך סביבו? משל חסידי חשוב זה מתאר כיצד מי שפועל מתוך אהבה ותשוקה יכול לעמוד בניסיון ולפרוץ מחסומים דמיוניים.
סיפר הבעש"ט [הבעל שם טוב] משל:
מלך אחד בנה חומות רבות סביבו. רוח, רעש, אש מתלקחת, כתלים חלקים וחומות של ברזל היו שם, וגם תעלות מים, דובים ואריות ונחשים ועקרבים. והמלך נורא, ואור פניו מאיר בכל העולם וכבודו מלא עולם, אלא שהחומות שבנה הסתירו את אורו.
וכרוזים יוצאים ומכריזים, כי מי שיבוא ויראה פני המלך יהיה לו למשנֶה ואף יזכה בבתו. מי הוא שאינו רוצה בזה?
רבים יצאו למסע אל המלך, אבל כשראו כמה מפחידה וגדולה היא החומה הראשונה מבין החומות נסוגו לאחור. ויש מהם שגברו על יצרם הרע ועברו כמה חומות. אלא שבין חומה לחומה היו השרים של המלך מפזרים אוצרות רבים, שלא היו אלא רוח הקודש והיה להם הכוח לפעול לשפע ולישועה למען ישראל. אוצרות יקרים אלו גרמו לכך שרבים, בטיפשותם, עצרו במקום זה ולא המשיכו בדרכם, כי ככל שהייתה החומה קרובה יותר אל המלך כך הייתה מבהילה ומסוכנת יותר. והמלך עשה זאת כדי שלא יתקרב אליו כל מי שירצה.
אבל זה שאהב את המלך באמת, ולבו המה והשתוקק לראות את פניו, המשיך וסיכן עצמו בייסורי הדרך, עד שנכנס אל מעבר לחומות. ולא התפתה לקחת בדרך דבר מן האוצרות שהיו מפוזרים שם, כי יותר מכול היה חשוב לו להגיע אל המלך. וכשהגיע ה"אהוב" אל החומות ונהרות המים, אל משמרות החיילים ואל הדובים והנחשים והעקרבים, תמה ואמר: "מלך רחמן כמותך, מדוע תסתיר פניך בהסתרות משונות כאלו!" וצעק: "'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' (תהלים כב, ב) – ואני מאמין בך, והכול הוא כבודך!"
וכך, במסירות נפש, עבר האיש את החומות וחיות הטרף.
אז הוסרו המחיצות, והאיש נמצא עומד בפני המלך הרחמן. נפל האיש על פניו ובכה: "מדוע הסתרת פניך ממני זמן רב כל כך. מדוע העמדת חומות ומחיצות המסתירות אותך ומבהילות כל אדם, ואני כמעט שאבדתי!"
ענה לו המלך: "ראה אהובי. הבט אל החוץ. האם קיים דבר רע? האם קיימת הסתרה?" הביט האיש, והנה אין שם לא חומה ולא מחיצה מבדילה, רק ארץ מישור, גנים ופרדסים, ומשרתיו של המלך עומדים בבגדי פאר ומנגנים בכלי זמר, והמלך יושב, והארץ האירה מכבודו. ראה והנה אין שום דבר רע בעולם, ו"מְלוֹא כָל הָאָרֶץ" כבודו של המלך, הבין האיש כי כל המחיצות והדברים המבהילים לא היו אלא אחיזת עיניים. אז נתן המלך את בתו לאיש ושם כתר מלכות על ראשו. גם הרעיף מהודו על האיש והביאו אל מדרגת הצדיקים.
משל זה של הבעש"ט זכה לגרסאות רבות מאוד בכתבי החסידים. בראש ובראשונה, זהו משל על הסתרת פניו של האל, שאינה אלא ניסיון ואשליה. הסתתרותו של האל והיעלמותו מוסברות במשל כאתגר וכמבחן לתשוקתו של האדם להתקרב לאלוהיו. מי שאינו משתוקק לכך מאוד לא יצליח במשימה זו, בשל הפחד מפני הסכנה שבדבר (החיילים, חיות הפרא) או בשל ההצלחות (המתנות) שיסיטו אותו ממטרתו. מי שעומד במבחנים אלה הוא ה"אהוב", המשתוקק בכל לבו להגיע אל קרבתו של המלך. במסירות נפש הוא מתייצב כנגד הסכנות והפיתויים ומגלה כי לא היו אלא פרי דמיונו. דמותו של ה"אהוב" היא במידה רבה דמותו של החסיד, הפועל מתוך אהבה ותשוקה לאלוהים ומתוך דבקות בו, ואף מוכן למסור על כך את נפשו.
המלך המצוי בארמון המוקף חומות מופיע כמשל יסוד בתורת הקבלה. ספרי הקבלה מכילים את התפיסה שכדי להגיע אל המלך – אלוהים – יש להתכונן היטב ולבוא מצויד בידע ובכלים הדרושים, וזאת כדי להצליח לעבור את כל המחסומים. התשובה החסידית לתפיסה זו גלומה במשל זה, הטוען כי הידע והכלים אינם חשובים, אלא האהבה, התשוקה ומסירות הנפש. אלה מספיקים כדי לחצות את כל המחסומים, שאינם אלא מחסומים דמיוניים.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
אם המלך חפץ שהאדם יבוא אליו, מדוע הוא מסתתר מאחורי מחיצות כה רבות? אולי בגלל שמחיצה אינה גדר, אלא משהו אחר לגמרי
משל זה שסיפר הבעש"ט הוא לדעתי היפה והעמוק ביותר במשלי החומות והמחיצות שבנה המלך בינו לבין אוהבו, ויש לו נוסחים רבים בספרות החסידית. סיפור זה, שאינו אלא משל, מספר כדרכם של משלים מיסטיים על מסעה של הנשמה אל מקור מחצבתה האלוהי ועל ניסיון שיבתו של הבן האובד אל הבית שממנו גורש בעבר הרחוק, אל גן-עדן האבוד.
לספר משל משמעו לנוע בשני עולמות: עולם המציאות (מלך, בת מלך, אוהבו של המלך) והעולם הסימבולי שבו המלך הוא אלוהים, בת המלך היא התורה, ואוהבו של המלך הוא הנשמה החפצה להידבק באלוהים.
יציאתו של האדם במשל זה למסע הארוך והמייסר הינה פועל יוצא מקריאתו של המלך לבוא אליו, אך מה שמעורר תהיות הוא שמלך זה הקורא לאדם לבוא אליו מלווה את קריאתו בהערמת קשיים ומכשולים כה גדולים, עד שנדמה שמטרתו אינה אלא למנוע מהאדם להגיע אליו. מה אם כן קורה בפרדוקס זה? האם המלך חפץ ואינו חפץ שהאדם יבוא אליו, ומדוע הוא מסתתר מאחורי מחיצות כה רבות? מלך זה, אף על פי שהוא מאיר בכל העולמות, נמצא בעולמו ללא האדם שלהכרתו ואהבתו הוא כמה, שכן למי יראה את חכמתו וגדולתו אם לא למי שנברא בצלמו ובדמותו? לכן צפייתו של המלך לבואו של האדם במשל זה חשובה לא פחות מרצונו של האדם להגיע אליו.
החלטתו של המלך להסתתר ולהכביד את לבו נובעת מרצונו לפגוש את אוהבו האולטימטיבי, האחד המובחר, שאינו נרתע ואינו נשבר, אוהב שיהיה ראוי להימצא במחיצתו (וכאן המילה "מחיצה" אינה הסתר או גבול אלא הידבקות). וראוי לשים לב לקשר בין מחיצות המונעות, לבין הימצאות במחיצת המלך, שהיא תוצאת שבירת כל המחיצות.
אוהבו של המלך היוצא לדרך אינו הגיבור הקלאסי היוצא למסע כיבוש או לחימה, אלא הוא האוהב המאמין, שמצליח להתגבר על כל המכשולים בדרכו אל האלוהים, ואכן סופו שהוא מצליח, גם אם בדרכו הוא מגיע לנקודת שבירה שבה הוא קורא: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב), שהיא גם קריאתו של ישוע טרם שהוא מוסר את נפשו על הצלב. נקודת שבירה זו לא ממיתה אצל אוהבו של המלך את האמונה במציאותו, אך מולידה ספקות בנוגע לפעולתו. וכשעומד האוהב מול אהובו המלך הוא מבטא רגע של מחלוקת, כאשר הוא נופל על פניו, ממרר בבכי ומקשה את קושייתו על דרך פעולתו קשוחת הלב של המלך.
מרגש כל כך להיות נוכח ברגע של גאולה שיש בה גם סוג של כפירה או קושיה גדולה. רגע זה מסתיים כאשר המלך אומר לאוהבו להביט החוצה, ואולי גם אחורה, אל הזמן שעבר ואל הסבל שהיה. וכשמביט אוהבו של המלך החוצה, הוא אינו רואה את זיכרונותיו, דמיונותיו ואשליותיו, אלא את הגנים, הפרדסים והדברים המענגים שסובבים את המלך. ואותם שליחים של המלך הזכורים מהמסע כמחלקי שלל מפתים, הנה הם מנגנים בכלי נגינה, שהרי המוזיקה היא השלב הבא שמעבר למילים.
כשאני קורא את המשל הנהדר הזה, אני מבין שהיציאה לדרך היא היציאה לכאן, אל הפנימיות, ששכרה בא בהתגלות שאינה אלא הנדוניה שמביאה עמה בת המלך לאוהבו של המלך, בת המלך שאינה אלא משל, היא התורה.
אי אפשר לקרוא משל זה של הבעש"ט בלי להיזכר בכמה יצירות מופת חשובות שאחת מהן היא האודיסאה של הומרוס, אבל יותר מכל עולות בראשי שתי היצירות של פראנץ קפקא (שהיה מחובר מאוד לסיפור החסידי), "המשפט" ו"הטירה". בשתיהן יוצא הגיבור (שהוא אנטי גיבור) למסע מבהיל ומפרך אל מקום הימצאה של האמת. יוסף ק. – שלא כאוהב המלך במשל הבעש"ט – נכשל. הוא אינו מצליח להגיע למחוז החפץ ששם מקור החכמה. השם יוסף מעלה בזיכרוננו את יוסף בעל החלומות, והאות ק את האות הראשונה בשם משפחתו של קפקא, שמשלו של הבעש"ט הוא גם המשל עליו, על האדם המודרני שמסעו אינו יכול להסתיים בהגעה אל המקום המיוחל, למרות אמונתו שהמקום קיים. עלילת "המשפט" סופה בהוצאתו להורג מכמירת הלב של יוסף ק. ואילו עלילת "הטירה" סופה ייאוש וחוסר אונים של יוסף ק. הגיבור, האנטי גיבור, או אוהבו הטראגי של המלך.
