הסיפור

חסיד אחד היה רגיל לבוא אל החוזה מלובלין בכל שנה, כדי לעשות במחיצת רבו את ראש השנה. פעם אחת כשבא אל רבו ציווה עליו החוזה שיחזור מיד לביתו בלי עיכוב ושם יהיה בראש השנה.
נבהל החסיד ולא הבין מה סיבת הדבר. רגיל היה כי רבו מקבלו בסבר פנים יפות, ומדוע הזהיר אותו לנסוע מיד? לבו נמלא דאגה ובלית ברירה נפרד מרבו לשלום ונסע לביתו.
בדרך ישן בפונדק אחד. ובאו אל הפונדק חבורה של חסידים שהיו בדרכם אל החוזה מלובלין, לעשות את ראש השנה עם רבם. סיפר להם החסיד על צערו, שנצטווה לשוב לביתו, ואחר כך ישב לסעוד עמם את סעודת הלילה. ישבו החסידים יחד ושתו "לחיים" כנהוג. כשבא הבוקר, פיתו אותו לחזור עמם אל לובלין ולהיות שם בראש השנה. גם הבטיחו לו כי ימליצו עליו לפני החוזה, כדי שיניח לו להישאר.
הסכים החסיד וחזר אל לובלין. כשבאו כולם לקבל ברכת שלום מן החוזה, עמד גם הוא בין בני החבורה. בירכו החוזה לשלום ולא ניכר בו שום כעס על שלא קיים החסיד את דבריו. אדרבה – ניכר היה כי שמח החוזה על שחזר החסיד להיות עמו בראש השנה.
אחר כך אמר החוזה: "עכשיו רואה אני כי נכונים הדברים שנאמרו במדרש, כי בשעה שיהודים יושבים יחד ושותים 'לחיים', הקדוש ברוך הוא מוחל להם על עוונותיהם (על פי שיר השירים רבה, פרשה ח). הנה אדם זה – מידת הדין הייתה שרויה עליו, וראיתי כי נגזרה עליו מיתה. כיוון שלא הצלחתי לעשות לו טובה ולשנות את הגזֵרה, פקדתי עליו שייסע לביתו, כדי שיזכה להיפרד מבני ביתו. ועכשיו אני רואה, כי כשהצטרף אל החבורה וישב יחד עמם וגם שתו 'לחיים' – על ידי כך הומתקה מידת הדין והתבטלה הגזרה."

---

על הסיפור

מדוע גרמה השתייה החסידית בצוותא לביטול הגזרה ול"המתקת מידת הדין"?
אחד העקרונות היסודיים בתורת החסידות הוא כי השמחה היא הדרך לשינוי גורלו של האדם. השתייה החסידית בצוותא נועדה לרומם את רוחו של האדם ובכך לסייע לו לשנות את גורלו. יתרה מזאת, אל השתייה נוספת, כתמיד, ברכת "לחיים" הדדית. ברכה זו, הנאמרת בשמחה ובביטחון, נחשבת להכרעה שמכריע האדם את גורלו לחיים ולא למוות, ובכך "שופט" את עצמו לטובה.
בדרשתו, החוזה מלובלין מזכיר את אחד המשפטים הנאמרים שוב ושוב בעשרת ימי התשובה, הפותח במילים "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים". בדרשתו המקורית, שאולי גם הומור ניכר בה, מוצא החוזה במשפט זה את הרמז לכוחה של שתיית ה"לחיים" החסידית.
רעיונות חסידיים אלו מופיעים בצורות שונות גם במדרשי חז"ל, כגון המדרש שהזכיר החוזה מלובלין בגוף הסיפור. מדרש זה מתאר כיצד הקדוש ברוך הוא שמח לראות כי בשונה מאומות העולם, יהודים האוכלים ושותים יחד הם "מברכים ומשבחים ומקלסים לקדוש ברוך הוא", ולכן הוא "מקשיב לקולם ומתרצה" (שיר השירים רבה פרשה ח). גם לגבי הימים הנוראים, כבר במקורות קדומים לחסידות מוזכר כי למרות חרדת הדין המלווה אותם, יש להוסיף להם שמחה ואכילה, בייחוד בראש השנה ובערב יום הכיפורים (נחמיה ח, י; תלמוד בבלי, ברכות, דף ח עמוד ב).
עיקרון חסידי נוסף המשתקף בסיפור הוא כי הגזֵרה אינה מתבטלת דווקא על ידי הצדיק המבין והבקיא בחוכמת הנסתר, אלא על ידי פעולה פשוטה של האדם הנעשית בלב תם ובשמחה.