השמחה בחסידות

השמחה היא ערך עליון בחסידות, והחסידים הדגישו בדרכים שונות את חשיבותה העילאית. לרעיון השמחה קשורים גם הניגון והריקוד, שגם להם חשיבות רבה בעיני החסידים.
פסוקים רבים בתנ"ך מדברים בשבח השמחה, לדוגמה: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה", (תהלים ק, ב), "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" (ישעיהו נה, יב)", "ושיבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו). ביהדות ישנה מסורת רעיונית ארוכה המאדירה את השמחה, החל מספרות חז"ל, וכלה בספרות הפסיקה ובספרות הקבלה.
על פי הקבלה, שממנה יונקת החסידות, שורשה של השמחה הוא בעולם העליון ביותר, 'עולם האצילות'. במקום זה, המזוהה עם 'מעונו' של הקב"ה, שורה שמחה, כמאמר הכתוב "עוז וחדווה במקומו" (דברי הימים א, טז, כז). בשל כך, האדם הדבק במידת השמחה מִתעלה ומגיע אל מקום שאינו פגום בפגם החטאים בכלל. גם כשהאדם עושה תשובה, שמחתו היא חלק מהותי מכפרת עוונותיו.
ואולם, למרות המקורות הרבים העוסקים בשבח השמחה, לאורך דורות רבים התקשה העם היהודי ליישם זאת בשל צער הגלות וצרותיה. חיי הרוח והעיסוק הדתי היו מלווים בעיקר בתחושת אשם, בדכדוך ובצער על החטאים ועל הגלות. החטאים הפרטיים והלאומיים נתפסו כסיבה לגלות של עם ישראל, ולכן יש להצטער ולהתאבל על כך. אם כן, השמחה זוהתה כמעט כחטא וכהוללות, ובהמשך גם השירה והנגינה הוגבלו מבחינה הלכתית בשל חורבן בית המקדש. בעלי תשובה, מקובלים וחסידים שקדמו לתנועת החסידות נטו לעסוק בפרקטיקות של עינוי, צער וסיגוף.
החסידות הפכה מציאות זו על פיה, וממילא גרמה לתפנית במסורת הקבלית. הבעל שם טוב הורה להתרחק מן הסיגופים שנהגו בהם החסידים והמקובלים שקדמו לו. באמצעות השמחה, כך טען, ניתן להשיג הִתעלות נפשית ומדרגות רוחניות, הרבה יותר מאשר באמצעות סיגוף וחיטוט בשלילי שבנפש. על אחד מגדולי החסידות מספרים, שכאשר נשאל בידי מתנגדיו: היכן בתרי"ג המצוות מופיעה מצות השמחה? השיב: השמחה אינה מצווה, אך מביאה לכל המצוות, והעצבות אינה עבירה, אך מביאה לכל העבירות.
בעיני החסידים, מקורה של העצבות הוא הגאווה, ושורשה של השמחה הוא הענווה. תחושת כישלון ועצבות מקורה באגו ובהערכה עצמית גבוהה מדי, ואילו כאשר ילבש האדם ענווה, ויתבונן שכוחותיו מוגבלים ואין בידו לעשות מאומה ללא עזרת האל, אזי יסור העצב שבכישלון ותופיע השמחה. בנוסף, העצבות גורמת להעדר מוטיבציה, היא שורש כל החטאים וההתרחקות מן הבורא, שכן האדם המדוכדך מבקש לו נחמה בסיפוקים גשמיים מידיים שאינם אלא אשליה.
השמחה בחסידות אינה רק ניגודה של העצבות, אלא היא ענין הכרתי ורגשי, הנובע מן ההתמקדות בחיובי שבאדם ובנקודה האלוהית שבו. השמחה גם מובחנת לגמרי מן ההוללות, הצחוק וקלות הראש. החסידות מלמדת כי השמחה היא עניין של החלטה. האדם מסוגל להביא את נפשו לידי שמחה גם אם אין לו סיבה גשמית מסוימת לשמוח, משום שהוא יכול תמיד להתבונן בבורא ולחוש את נוכחותו – ואז תתמלא נפשו בשמחה פנימית. שמחה זו אמורה ללוות את יומו של החסיד, ובפרט את התפילה והמצוות מתוך רוממות רוח, רצון והתמסרות.
סיפורים חסידיים רבים עוסקים בכוחה של השמחה לשנות את גורלו של אדם ואף את גורלה של אומה. השמחה חשובה כדרך חיים, אך בעיקר הכרחית בעת עשיית מצוות ובעת התפילה. העושה מצווה ללא רגש אין לו אלא פעולתו בלבד. לא כן העושה מצווה מתוך חשק פנימי והתלהבות, שעל ידי כך הוא מתחבר אל ערכה הפנימי של המצווה ואל האור האלוהי הזורח בה.
גם גורלה של האומה היהודית תלוי בשמחה, המהווה כמעט רעיון מקביל לרעיון הגאולה. משמו של הבעל שם טוב נמסר פירוש לפסוק "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נה, יב) העוסק בזמן הגאולה: "בשמחה" – על ידי השמחה, רק כך – "תצאו" מן הגלות. הכוח שמעניקה השמחה הוא הוא הדרך לצאת מן הגלות. דרשה זו מציגה את השמחה כאתגר ליהודים גם בעת גלותם, שכן רק היא מאפשרת שחרור וגאולה.
רבי שמחה בונים מפשיסחה נהג לומר על הכתוב: ״ישמח לב מבקשי השם״ (דברי הימים א, טז, י): ״בזמן שאדם מבקש איזה דבר, בעת החיפוש הוא מלא עגמת נפש, ורק במציאת האבידה הוא שמח. לא כן 'מבקשי השם', השמחים בחלקם גם בשלב הבקשה והחיפוש".
בפועל, השמחה מלווה את ההוויי החסידי בדרכים שונות. החסידים נוהגים לערוך סעודות משותפות, וכמעט בכל טיש חסידי הם שותים 'לחיים', שרים ניגונים ורוקדים יחד. על כל זה מנצח הרבי, האדמו"ר.