הסיפור

בשנת 1920 פרעו הערבים פרעות בירושלים. זאב ז'בוטינסקי שהקים כח מגן יהודי בירושלים ועמד בראשו, שלח את אנשיו להגן על היהודים בכל רחבי העיר. בעקבות זאת, אסרו אותו הבריטים ועמו עוד תשע עשרה מהמגינים.
בתא המעצר שררה רוח נכאים וכדי לרומם את רוחם השפופה של חניכיו, לימד אותם ז'בוטינסקי… לצחוק.
"אם תדעו לצחוק על עצמכם ועל מצבכם, אין כוח בעולם שיוכל לדכא אתכם!" אמר להם כשחיוך נסוך על פניו. הדברים פתחו את לבם של העצורים ובעקבות זאת החלו לחייך ולצחוק על מצבם וכך תיאר ז'בוטינסקי את החוויה:
"הספר של בית הכלא גזז את שערותינו – ואנו צחקנו.
את בגדינו החליפו לנו בתלבושת אסירים – ואנו המשכנו לצחוק.
שבוע לא אכלנו אלא לחם ערבי – אבל אנחנו צחקנו וצחקנו…"

---

על הסיפור

זאב ז'בוטינסקי היה מנהיג זרם פוליטי במפעל הציוני, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית וראש תנועת בית"ר. ז'בוטינסקי עסק רבות בתחום הצבאי: הקים עם טרומפלדור את הגדודים העבריים ולאחר מכן הקים את כח המגן היהודי בירושלים, ובהמשך הנהיג את האצ"ל.
בסיפור הוא משמש בשני תפקידים: האחד, מנהיג צבאי ופוליטי השולח את חניכיו להגן על יושבי העיר מפני הפורעים. השני, הוא מורה הנוטל עליו את האחריות על מאסרם ומלמד אותם להתמודד עם המעצר שנכפה עליהם. בראשון נדרשות מנהיגות ותעוזה, ובשני… לדעת לצחוק.
הדרך להתמודדות הטובה ביותר עם המצוקה היא הומור, חיוך וצחוק. וכך כל הסיטואציות הלא נעימות, כמו לבישת מדי אסירים, גילוח ותספורת והאוכל הדל והמונוטוני – אינם מכריעים אותם וזאת בזכות ההחלטה לצחוק. בעזרת הצחוק הם לא נותנים למציאות הקשה לגבור עליהם, והוא מסייע להם כחבורה מלוכדת ושמחה לעבור את ימי המעצר. זהו כוחו של הצחוק לעורר את שמחת הלב ולסייע לאדם בשעת צרה.