הסיפור

פעם אחת, בחג שמחת תורה, בשעה שהציבור ערך את ההקפות ואת הריקודים עם ספרי התורה בבתי הכנסת, אמר לפתע החוזה מלוּבּלין: "רואה אני כי יש כעת הקפות יפות ברוּפּשיץ! השל"ה הקדוש זכרונו לברכה, מחבר הספר 'שני לוחות הברית', נמצא עכשיו שם – בבית מדרשו של תלמידי, רבי נפתלי מרופשיץ."
לאחר החג, כשנודע לר' נפתלי מה שאמר רבו, נסע בעצמו ללובלין כדי לברר את העניין.
אמר לו החוזה: "נו, היו לכם הקפות יפות השנה!"
ענה ר' נפתלי: "נכון."
"ובשל מה?" שאל החוזה, כדי שיספר ר' נפתלי על התגלותו של השל"ה.
אך ר' נפתלי השיב: "בשל הדגים, היין והבשר, שהיו טובים וטעימים במיוחד!"
"לא!" אמר החוזה, "השל"ה! הלוא השל"ה זכרונו לברכה היה אצלכם!"
"בהחלט," אמר ר' נפתלי, "ואולם הוא היה ברוגז אתי."
"האומנם?!"
"כן! כך עמד, הפנה אליי את כתפו ולא את פניו, ולא אמר אפילו מילה אחת!"
"האומנם?" שאל שוב החוזה.
"בהחלט," הסביר ר' נפתלי, "כך בדיוק ראיתי את השל"ה, כשהוא עומד, כהרגלו, בין שאר הספרים שעל המדף שבארון, ורק כתפו פונה כלפי חוץ."

---

על הסיפור

א. למרות הכבוד הרב שרחש ר' נפתלי מרופשיץ לרבו, החוזה מלובלין, גדול היה השוני ביניהם. החוזה היה שרוי בעולם של חזיונות ומראות, שאין בני אדם רגילים מסוגלים לראות. לעומתו, ר' נפתלי מופיע כאדם ארצי, מצחיק וציניקן.
סיפור זה עוסק במתח שבין האישים. מן הסיפור מתברר כי ר' נפתלי, התלמיד, לא היסס לחלוק על דרכו ועל אמירותיו של החוזה, ואף לעקוץ את החוזה על היותו מיסטיקן העוסק בנסתר.
כך עשה ר' נפתלי, כששמע כי החוזה ראה – בעיני רוחו כמובן – שהשל"ה הופיע ברופשיץ בחג שמחת תורה. השל"ה, רבי ישעיה הלוי הורוביץ, מכונה כך על שם ראשי התיבות של ספרו הנודע – "שני לוחות הברית". רב חשוב זה הוא סב סבם המשותף של החוזה מלובלין ושל ר' נפתלי, והוא נפטר כמאה ושמונים שנה לפני האירוע שבסיפור.
כאן שָׂם ר' נפתלי ללעג את האפשרות כי השל"ה אכן התגלה בבית מדרשו, כשהוא מיתמם בכוונה ומתאר את הופעתו כביכול – כספר המונח על המדף.
ב. חשוב לדעת כי ייתכן ותיאורים חסידיים אלו של ר' נפתלי אינם מתיימרים בהכרח לתאר אותו כציניקן, אלא כמי שמציג עצמו ככזה, וכמי שאינו רוצה להיראות כלפי חוץ כצדיק חשוב ובעל חזיונות. ואם כך, ייתכן שרק כלפי חוץ שָׂם ר' נפתלי ללעג את העולם המיסטי של רבו, ואילו בתוך תוכו היה גם הוא צדיק נסתר העוסק בקבלה ובכוחות העליונים.
ואולם גם אם זו הקריאה הנכונה בסיפורים אלו, דמותו של ר' נפתלי מבטאת ציניות כלפי העולם המיסטי ואולי אף כלפי חרדת הקודש בכללה.