הסיפור

רבי נפתלי מרוּפּשִיץ היה פעם בבית רבו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק בעל החיבור נועם אלימלך, עם כמה מחבריו. ר' אלימלך לימד את התלמידים תורה וחכמה, תוך כדי שהוא שרוי בדבקות גדולה. בתוך כך הביט ר' נפתלי מן החלון וראה איש אחד מתקרב לבית הרב בחיפזון ובבהלה. הלך ר' נפתלי החוּצה ושאל את האיש: "מה רצונך?" האיש, שחשב בטעות כי זהו ר' אלימלך הנודע, החל לתאר את צרתו: האדון שלו, המחכיר לו את ביתו, מתכוון לבטל את חוזה החכירה בגלל חוב שלא שילם לו, ואף מאיים עליו בעונש מלקות ובמאסר.
לקח ר' נפתלי את מטהו ונשען עליו בראשו ובידיו, בדיוק כפי שנהג לעשות מורו, ר' אלימלך. עצם את עיניו והחל למלמל דברי קללה: "עס זאל עס רייסען, עס זאל עס פליקעניש…" כלומר: "הוא כבר נקרע, הוא כבר נתלש" ועוד דברים מעין אלה. לבסוף אמר לאיש: "לך לשלום, והשם יצליח דרכך."
למחרת בא אותו אדם להודות ולהחזיק טובה לרב הקדוש ר' אלימלך, כי את האדון – המחכיר לו את ביתו – חטפה באותו הלילה מיתה משונה, רחמנא ליצלן (השם יצילנו).
אבל כשנכנס, ראה האיש כי הרבי שדיבר עמו אתמול לא היה כלל ר' אלימלך, ועמד משתומם והמום. ראה זאת ר' אלימלך וציווה עליו כי יספר לו כל מה שקרה.
סיפר האיש לר' אלימלך את מה שאירע לו אתמול. מיד הבין הרב הקדוש כי ידו של ר' נפתלי מרופשיץ בדבר. קרא לו ואמר: "נפתלי, דוּ קֵענסט שוֹין גיט די קוּנְץ!" כלומר: "הנה תפסת את הטריק, התעלול." היתמם ר' נפתלי ואמר כי עשה מה שעשה כדי שלא להפריע לר' אלימלך וכדי שלא לבטלו מדבקותו ומלימודו עם התלמידים. "הלוא 'זכין לאדם שלא בפניו', אמרו חז"ל (משנה, עירובין, פרק ז משנה יא), ואני מיניתי את עצמי שליח כדי לזכות עבורך בדבר, רבי!"

---

על הסיפור

בסיפורים רבים מתוארת יכולתו של ר' נפתלי לשעשע ולהצחיק. בחלק מתיאורים אלו הוא גם מתחפש לאדמו"ר בחיקוי מושלם (השוו למשל לסיפורו של חתנו של רבי מאיר בעל הנס על אודות רבי נפתלי שהתחפש לרב דמיוני כדי להתל ביהודי קמצן). עם זאת נתפס ר' נפתלי בחסידות כבעל כוחות נסתרים, שמעשי ההיתול שלו נועדו להסתירם. גם בסיפורנו הוא עושה הצגה, אך בדרך פלא ההצגה מצליחה.
הערתו של ר' אלימלך על הקוּנְץ מרמזת אולי כי, לדעתו, בכל קשר בין חסידים ואדמו"רים קיים יסוד תיאטרלי, שבו כל אחד משחק תפקיד. ואולם "המשחק" אינו דבר של מה בכך, זהו "משחק" רציני, המשפיע על המציאות באופן ממשי.
מסר נוסף ופשוט העולה מן הסיפור: אַל לו למורה להיות ספון בביתו או עטוף בדבקות. עליו להביט מבעד לחלון ולצאת אל האדם הסובל העומד מחוץ לדלת ביתו.

בזווית אישית

רבי נפתלי יוצא מעולמה הפנימי של התורה ונכנס למקום שבו לומדים את חכמתה החיצונית: העולם הזה. שם, בעזרת המטה שלו, הוא מצליח בפעולה מאגית שאינה שלו, להטות את דינו של היהודי שבא לבקש עזרה
רבי נפתלי מרופשיץ הוא אחד הצדיקים המצחיקים בחסידות. על חוש ההומור שלו יש סיפורים רבים, ובדיחותיו, מלבד הפשט שבהן, מכילות רמז עמוק. רבי נפתלי היה מהיחידים במנהיגי החסידות שיכול, וגם ידע, לצחוק על עצמו. פעם אחת שאל רבי נפתלי, למה יש כל כך הרבה בוץ ברופשיץ, וענה – שהשם יתברך הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו – מי יהיו הרבנים בכל דור – וכשהאדם הראשון ראה שאני אהיה רבי ברופשיץ, הוא רקק שם, ומזה נעשה בוץ.
רבי נפתלי המתלוצץ, תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, נמצא אצל רבו בזמן שהרבי ותלמידיו שרויים בדבקות ובלימוד עמוק. הדבקות היא מצב של התפנות מוחלטת. רבי אלימלך השרוי בה נמצא בעולם הלימוד שמעבר לעולם הזה. לעומתו רבי נפתלי לא פורש לגמרי מעולם התופעות. הוא מביט מבעד לחלון המחבר את העולם שבפנים עם העולם שבחוץ. רבי נפתלי נמצא בתודעה דיאלקטית – הוא שותף ללימוד אך בו בזמן מביט החוצה. כך הוא מצליח להיות גם בעולם הרוח וגם בעולם המעשה. מן החלון רואה רבי נפתלי איש מתקרב בחיפזון אל ביתו של רבי אלימלך, יהודי הנמצא במצב מנוגד למצב שבו שרוי רבי אלימלך. הסכנה במפגש עם יהודי זה עבור הרבי היא פרידה מדבקותו וחזרה לעולם המעשה. אירוע זה רוצה רבי נפתלי למנוע, לכן במקום שהיהודי ייכנס אל רבי אלימלך יוצא רבי נפתלי אליו.
מה זה לצאת החוצה? ידוע שהכוחות השליליים בעולם נקראים בחסידות "חיצונים", דהיינו – אלה שבאים מבחוץ. ביטויים רבים נוספים מתארים את החוץ כמקום פיזי או מטפיזי שלילי, כמו "מחוץ לגדר" ועוד. אם כן, לאן יוצא רבי נפתלי? החוץ שאליו הוא יוצא הוא חוץ חיובי, כמו במשלי פסוק א', שבו נאמר: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ", רבי נפתלי יוצא מעולמה הפנימי של התורה ונכנס למקום שבו לומדים את חכמתה החיצונית, שהיא העולם הזה.
בחוץ פוגש רבי נפתלי את היהודי הנחפז, יהודי מבוהל ומאוים המחזיק פונדק, זה שמרוב בהלה אינו מבחין בין רב לתלמיד. הבלבול שנוצר הוא תחילת הפעולה המאגית של רבי נפתלי, המתחזה לרבי אלימלך ומחקה את מנהגו. רבי נפתלי עומד מול היהודי המשווע לעזרה ומחקה את תנועותיו של רבי אלימלך, כמו שהיה נוהג בזמן שפעל את פעולתו המאגית, כשידו ופניו נשענים על המטה. כאן יש לזכור את המטה של משה ואת המטות הנוספים של מושיעים וקוסמים, אבל לשים לב גם לייחודה של המילה בעברית: המטה הוא גם חפץ וגם פעולה המציינת העברה, הטיה. לאחר שנשען על המטה, רבי נפתלי אומר את המילים שחורצות את גורלו של האדם המאיים על היהודי, ומרגע זה יחסי הכוחות מוטים לצידו של היהודי. קללתו של רבי נפתלי מזעזעת, האויב הוא כמו בגד שנקרע או דף שנתלש, הבגד הוא הגוף הכּלֶה, והדף הוא הנפש הנתלשת מהגוף – שני דימויים איומים של גדיעת חיים. לשונו של רבי נפתלי ממיתה.
יציאתו של רבי נפתלי היא גם יציאה מהעולם המיסטי המופשט אל עולם הטבע של המאגיה. בחוויה המיסטית מתנתקים מעולם הטבע ושוקעים עמוק אל תוך העולם הפנימי. בפעולה המאגית עושים ההפך – מתחברים לעולם הפיזי והטבעי ומשפיעים עליו. רבי נפתלי מבצע פעולה מאגית לא חוקית כביכול, הוא מחקה פעולה מאגית שהיה נוכח בה אבל היא לא שלו, ופעולתו מבליטה את היסוד הפרקטי והטכני שיש במעשה המאגי. המטה שעליו נשען רבי נפתלי הטה מיד את יחסי הכוחות, והיהודי המוטרד חוזר לאחר יום אחד בלבד לרבי אלימלך כדי להודות לו, וכך מוחזרת הפעולה המאגית אל מבצעה המקורי.
אחרי שמצוקתו של היהודי נפתרה, נותר זמן גם לצחוק, שהרי צחוק הוא עניין רציני ועמוק אצל רבי נפתלי. זהו צחוק שיש בו גם מן המבהיל (כמו צא חוק!). נזכור את הסיטואציה הקומית שבה רבי נפתלי מתחזה לרבי אלימלך כשמולו עומד היהודי המבוהל, או את הפגישה המביכה שבה היהודי מגלה שרבי אלימלך שפעל למענו אינו רבי אלימלך האמיתי, ואת רבי אלימלך שכביכול או לא כביכול מלגלג על פעולתו של רבי נפתלי, שהמיתה אדם, וקורא לה "קונץ", דהיינו – טריק או פעלול, שרבי נפתלי למד ממנו.