הסיפור

שאל רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: "במשנה, במסכת פאה נאמר: 'וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר וְלֹא סוּמָא וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם' (פרק ח משנה ט). כלומר, שהמתחזה לחיגר ולפיסח כדי ליהנות מן הצדקה ומרחמי הבריות, נענש בכך שיבוא בעצמו לידי מום זה. אולם אם כך," הקשה רבי בונים, "גם מי שאינו אלא מתחזה לרבי ולצדיק, ייענש ויהפוך לרבי באמת. וכי עונש הוא זה?"
הסביר ר' שמחה בונים את הדבר במשל:
אדון אחד נסע בדרך וראה עני אחד שיכור שוכב בצד הדרך. חמד האדון לצון וציווה למשרתיו שיניחו את השיכור המעולף על העגלה. כשבאו לביתו, ציווה להניח את השיכור בחדר יפה, לרחוץ ולגלח אותו ואף להניחו במיטה מפוארת. על יד המיטה, כך ציווה האדון, יניחו בגדי כומר. ועוד ציווה האדון למשרתים, שכאשר יקיץ השיכור, ישאלו אותו מיד: "אדוני הכומר, מה תרצה?"
לאחר זמן הֵקיץ העני משכרותו, והמשרתים עשו כאשר נצטוו ושאלו: "מה תרצה, אדוני הכומר?" והשיכור התפלא עד מאוד, מה זאת? הלוא יודע הוא שאינו אלא איש עני ובזוי, אולם הנה הוא שוכב בחדר יפה, וכולם קוראים לו "אדוני הכומר", וגם בגדי כמרים מונחים על ידו!
כעת נכנס ספק בלבו של העני, שמא זה שהוא זוכר את עצמו כעני עלוב אינו אלא חלום, ובאמת הריהו כומר. ואולי להפך, המשיך הספק וניקר, אולי אמת שהוא עני מבוזה, ואילו עתה אין זה אלא חלום.
לבסוף מצא העני כיצד לברר את הספק: עליו לנסות ולקרוא בספרי הכמרים. אם יעלה הדבר בידו, ויוכל להבין את הכתוב, הרי שהוא באמת כומר, וזיכרון ימי עוניו אינו אלא חלום. אולם אם לא יצליח להבין בספרים דבר, הרי אינו כומר כלל, ועכשיו אין זה אלא חלום.
לקח העני ספרי כמרים ופתחם, ומובן שלא הבין בהם דבר וחצי דבר. אף על פי כן חזר הספק וניקר בלבו, הלוא בכל זאת עומדים סביבו בני אדם וקוראים לו "כומר". לבסוף החליט האיש שאכן הוא כומר, והעובדה שאינו מבין דבר בספרים של הכמרים אין בכך כלום, כי מן הסתם כך הדבר תמיד, וכל הכמרים אינם מבינים דבר וחצי דבר בספריהם…
"זהו העונש הנורא," הסביר ר' בונים. "תחילה אדם שאחרים מכנים אותו 'רבי' זוכר היטב כי אינו כזה. אולם אט אט נכנס הספק בלבו, שמא אמנם רבי הוא. אדם כזה בוחן את עצמו בלימוד רזי התורה ומיד רואה שאינו מבין בהם כלל. אף על פי כן חוזר הספק ונכנס ללבו – שהרי העומדים סביבו ממשיכים וקוראים לו 'רבי'. לבסוף מתיישב אדם זה בדעתו וחושב: 'אם כך, נראה שכך הדבר אצל כל שאר הרבנים והצדיקים, ואין אף צדיק אחד בארץ שמבין דבר בחכמת הנסתר.'"

---

על הסיפור

המשל של ר' שמחה בונים מכיל תעתוע של זהות – העני השיכור אינו יודע אם הוא בחלום או במציאות. "המבחן" שערך השיכור לעצמו – אם יצליח לקרוא בספר – גם הוא לא משכנע את השיכור להבין שהוא בסך הכול מחופש. שהרי ייתכן – כך הוא חושב – שאף אחד אינו באמת מבין מה כתוב…
משל ציני זה מתאר את הזיוף והשקר העצמי שעשוי ללוות אדם הנודע כ"רבי". הוא בהתחלה מבולבל, אחר כך משקר לעצמו ולסביבה, ואף טועה לחשוב שכולם מרמים כמוהו ואיש אינו "באמת" רבי.
ר' שמחה בונים היה ממייסדיה של דרך פְּשיסחָה בתנועת החסידות. בחצר הפשיסחאית הרבו לבקר גם את מוסד האדמו"רות, ובפרט את גינוני הכבוד והזיוף העצמי העשויים להיות הנלווים למוסד זה. על פי עדות של תלמידו, נראה כי ר' שמחה בונים עצמו לא רצה שיכנו אותו בתואר "רבי".
נראה כי הסיפור באופן כללי עוסק בכך שאנשים מרבים לשקר לעצמם ולסביבה, ולעתים מסרבים להביט באופן מפוכח באמת המרה, בייחוד אם בכך הם מפסידים כבוד ועוצמה.

בזווית אישית

מבחינת ר' בונם נראה שתפקיד הרבי הוא להשיב את האדם אל עצמו. כדי שזה יקרה, צריך האדם להיות מודע לעצמו ולייחודו, ולעשות את עבודתו שלו – לא לעבוד עבודה זרה, כלומר – עבודה של מישהו אחר
"איזהו עשיר, השמח בחלקו." המשנה, במסכת פאה, משמשת כר לקושייתו ולסיפורו של ר' בונם ועוסקת במי שמתחזה לעני ומסכן על מנת ליטול יתר על שכבר יש בידו. שורש הרע כאן הוא חוסר ההסתפקות של האדם בחלקו והיעדר הכרת הטוב במה שיש לו, ובעומק הדברים – הרצון להיות לא-אני.
כאן מדייק ר' בונם, שלא רק ההידמות לעלובי החיים היא שקר בנפשו של מי ששפר מזלו, אלא גם ההתחזות לרם ונישא פסולה עבור מי שאין זו מהותו. ההתחפשות בסיפור מוצגת בכל הגיחוך והאבסורד שבה, וגם בכל הסכנה הטמונה בה. הסכנה היא, שהשחקן ישכח עד מהרה שהוא רק שחקן, וייבלע במשחק שלו. הלבושים ישתלטו על האני. סכנת ההונאה של האדם את סביבתו, ויותר מכך – את עצמו, מודגשת בהקשר הרחב של דרכו של ר' בונם, וביסוד החזק מאוד בפשיסחה, של אותנטיות ואמת של האדם בדרכו.
במשל השיכור מתחיל להיות כומר לא כי רצה בכך לכתחילה אלא מתוך ההבניה החברתית שלתוכה הקיץ. ר' בונם מאיר על כוחה של הסביבה להפקיע אדם מתוך מהותו הטבעית ולעצבו כרצונה; "לנצח את הזרות שהוא", בפרפרזה על דברי ליאונרד כהן. העמידה על האינדיבידואליזם, הזהות האותנטית של האדם – היא בעלת חשיבות מרכזית בפשיסחה באופן שאולי הקדים את זמנו, שהרי אלו הם יסודות המודרניזם והאקזיסטנציאליזם שיש להם הד חזק עד היום. אם להקביל את מחאת ר' בונם על ההבניה החברתית למחאה דומה בתקופתנו, הרי שיונה וולך בשירתה כותבת ביקורת דומה: "התמונות האלה באות ומתיישבות בפנים… די!"; וגם – "ציפור, מה את שרה, מישהו אחר שר מגרונך." בשני המקרים הביקורת נובעת ממודעות עצמית גבוהה ומרגישות מוגברת לזיוף.
היעדר מודעות עצמית הוא חלק ניכר מבעייתו של המתחזה. בעייתו של השיכור מתחילה בעצם בשכרותו, המרדימה את האני שלו ומוחקת או מבלבלת עליו את דעתו וזהותו. כשיתעורר ישאל עצמו בלאו הכי (גם אם יתעורר ביער ולא בחדר מפואר): מי אני? איפה אני? מה אירע לי?… ואולי לכתחילה שתה משום שההתמודדות עם עצמו קשתה עליו. הוא אינו אוהב את עצמו כפי שהוא ובורח מעצמו.

מנגד, ר' בונם מפגין מודעות עצמית גבוהה כשהוא ממקד את קושייתו במי שמתחזה לרבי, שהרי הוא עצמו רבי. אם כך סיפורו מעיד על חוש מפותח של ביקורת עצמית: כרבי, הוא מודע לאפשרות הזיוף והוא לא יניח לעצמו לזייף (אולי הוא אף מספר לעצמו את הסיפור כדי לקלף מעל עצמו את הקליפות הדבקות בו בשל היותו רבי). מעניינת גם העמדת הקטגוריה של "רבי" מול קטגוריית הנכויות. לכאורה מדובר בהנגדה, אבל בעומק העניין קשה להתעלם גם מההקבלה שנוצרת על דרך הדמיון: גם להיות רבי, זה אולי סוג של חיסרון ונכות. האמביוולנטיות של הצדיקים כלפי תפקודם כרבנים היא תופעה לא נדירה בחסידות. באופן כללי, הקושי להיות אתה-עצמך גובר ככל שאתה מוקף באנשים התולים בך עיניים מתוקף תפקידך. מבחינת ר' בונם נראה שתפקיד הרבי הוא אולי מעל הכול – להשיב את האדם אל עצמו, לעזור לו לעשות תשובה במובן שניסח לימים ר' שלמה קרליבך:" return to who you are".
הסיפור מציג למעשה אדם שהולך ושוקע בדימויו וחזותו כרבי – לכאורה טוב ונעים לו, בוודאי ביחס לסטטוס הקודם שלו. אלא שר' בונם חושף מצב נפשי לא פשוט, שיש בו מאבק פנימי בין הזהות האמיתית לזו הבדויה, מצב של בלבול וכחש. האם אפשר לומר שטוב לו לשיכור זה באצטלת צדיק? לאדם בעל שמץ מוסר ורמת מודעות סבירה, זהו גיהנום עלי אדמות… אך למי שמכבה את זהותו הפנימית, ייתכן שתיווצר נוחיות מסוימת המתעלמת מסבלה המושתק של נשמתו. כאן ר' בונם מוכרח להתערב ולהזדעק – שלכופר כזה יהיה לעתיד לבוא עונש גדול מאוד. בכנותו אדם זה "כופר", מציע ר' בונם שכופר בהגדרה הוא אדם שכופר קודם כול במשהו יסודי בו עצמו, בחלק מהותי שלו, ומכחיש מה שקיבל מידי שמים. מתוך כך בא אותו אדם להכחיש דברים גדולים ממנו.
בסוף הסיפור ר' בונם נוקט בלשון "מנחש": "בתחילה עושה עצמו רבי ומנחש קצת ואחר כך הוא העונש שנעשה כופר ממש." "מנחש" מזכיר את המילה "נחש" ואת סיפור חטא גן העדן. אדם וחוה חרגו מגבולותיהם, משום שנתפתו להקשיב לדברי הנחש ולא נשארו נאמנים לדיבור האלוהי. הם הסכימו לזייף בהבדל הדק שהכניס הנחש בדברי בוראם. הנחש הוא דימויו של יצר הרע, וחלק מהבעיה בסיפור היא הסיג-והשיח עמו – השיכור "מנחש" במובן שמציב לעצמו מבחנים חיצוניים כדי להגיע לידיעת עצמו, במקום שיקשיב באמת פנימה. אחר כך גם במבחן הוא מכשיל את עצמו ולא נענה לתשובה שקיבל, כי אם משליך מעצמו על הכלל וכופר בעיקר: אם הוא אינו יודע, סימן שאין איש שיודע, ואין באמת דבר כזה – רבי אמיתי… הנקודה המרכזית העולה מדברי ר' בונם היא שהאדם מחויב להיות מודע לעצמו ולייחודו ולעשות את עבודתו שלו – לא לעבוד עבודה זרה, כלומר – עבודה של מישהו אחר.