הסיפור

אחרי שהסתיימה תפילת שמונה עשרה הנאמרת בעמידה ובלחש, ניגש רבי לוי יצחק מבַּרדיטשוֹב אל כמה מן המתפללים ובירך אותם לשלום. תמהו בקהל על דבר זה.
לאחר מכן הסביר הרבי:
"אל תתפלאו על מעשיי. הלוא אנשים אלה שוטטו בזמן התפילה במחשבותיהם במקומות אחרים. עסוקים היו במחשבות על הסחורה שלהם, הנמצאת בירידים שבערים אחרות. רק כשסיימו את ברכת 'עושה שלום' שבסוף תפילת הלחש, הם יצאו מן היריד ובאו לכאן. לכן מיהרתי ובירכתי אותם לשלום, כפי שצריך לברך אדם שבא מן הדרך."

---

על הסיפור

הסיפור ממחיש כיצד עלול להיווצר פער בין מקומו הפיזי של האדם ובין המקום שבו נמצאות מחשבותיו ותשומת לבו. המתפללים היו פיזית במקום התפילה, אבל בתודעתם שוטטו במקום אחר לחלוטין.
האמירה של ר' לוי יצחק מתגלה לבסוף כביקורת, אף על פי שהיא נאמרת כברכת שלום.
אמירה דומה ידועה גם בשמו של הבעל שם טוב, שאמר כי במקום שבו נמצאת מחשבתו של אדם – שם הוא נמצא. החסידים התעניינו, כמובן, במקום שבו נמצאת המחשבה, והדגישו – כמו בסיפור זה – כי אין זה מספיק לעשות מעשה טוב באופן טכני, אלא צריך "להיות" במקום שבו עושים את המעשה.