הסיפור

בנו של רבי יהודה לֵייבּ מזַקליקוֹב, רבי שמואל-שמֶלקֶה, היה מתמיד גדול בתורה. כדי שלא יוטרד בלימודו, הכין לו אביו בפאתי בית המדרש חדר מיוחד, ושם היה ר' שמלקֶה מסתגר ועוסק בתורה יומם ולילה.
רק לעתים רחוקות באים היו אליו חסידים ואנשי מעשה לדון עמו בעניינים הנוגעים לעבודת ה'.
באותם הימים, נהג עני אחד לבוא אל ר' יהודה לייב ואל החוזה מלוּבְּלין, ולבקש מהם שיתפללו עבורו כדי שישתנה מזלו לטובה ויהפוך לעשיר. למרות התעקשותו והתמדתו, סירבו שניהם פעם אחר פעם להבטיח לעני כי בקשתו תתמלא. אף על פי כן, התחזק העני בדעתו, כי מן השמים יסייעו לו.
בכפר השוכן בין זקליקוב ללובלין גרו שני דודיו העשירים וחשוכי הבנים של העני. בדרכו אל שני הרבנים, היה נוהג האיש לעבור אצל דודיו, שהיו מאכילים ומשקים אותו ומעניקים לו נדבה, כיד ה' הטובה עליהם.
וכך נהג שנה בשנה, עד שהכירו אותו אנשי הכפר. וכשהיה בא, היו מביטים בו כל אנשי הכפר ואומרים זה לזה: "הנה מגיע היהודי כדי לקבל נדבה אצל דודיו."
בתקופת הימים הנוראים, שבהם נוהגים החסידים לבקר אצל רבותיהם, הגיעו כמה מחסידיו הקרובים של ר' שמלקה לעסוק עמו בעבודת ה'.
בשעה שהיו עסוקים עם רבם בלימוד התורה, אמר אחד מן החסידים: "מה טוב לו היה לנו קצת יַי"ש (שיכר). הדבר היה מסייע לנו לתקן דבר חשוב ונצרך."
"אמת," אמר ר' שמלקה, "צריכים אנו לכך, אך מניין נשיג כעת יי"ש? אמצע הלילה עכשיו, וכל החנויות ובתי המרזח סגורים זה מכבר. ונוסף על כך, הדרכים משובשות כי הגשם סער כל היום. וגם ואם נמצא מי שילך ברפש ובטיט לשם כך, הלוא חצות הלילה כבר עבר, ומי יקום ממיטתו ויפתח את דלתו בשביל למזוג יי"ש עבור כמה מטבעות?"
באותה שעה, יושב היה האיש העני בבית המדרש ולומד מן הספר. שמע העני את שיחתם וחשב: "עתה הגיעה ישועתי."
מיד קם ובא אל חדרו של הרבי ואמר: "את קולכם שמעתי, והריני מוכן ללכת ולקנות עבורכם יי"ש – ובלבד שיבטיח לי הרבי שלא אהיה עוד עני."
הבטיח לו ר' שמלקה כרצונו ואמר: "כדברך כן יהיה."
– "כבוד הרבי," אמר האיש, "בטוחני, שברכותיך מתגשמות תמיד. אולם חוששני שמא לא יצלח הדבר. שהרי פעמים רבות מספור התחננתי בפני אביך, ר' יהודה לֵייבּ, ובפני החוזה מלובלין שיברכו אותי בעושר, והם סירבו לבקשתי."
נשא ר' שמלקה את עיניו לשמים, וכשפניו מאירות אמר: "וכי מה אכפת לקדוש ברוך הוא אם יינצל איש אחד מן העוני! הריני מבטיחך נאמנה שתיוושע בקרוב מן העוני ותהפוך לעשיר לכל ימי חייך."
כשמוע זאת העני, יצא כחץ מקשת, שמח וטוב לב לחפש עבור הרבי וחסידיו יי"ש. מרוב אושרו, היה לו הלילה לאור והעקוב למישור. הגיע אל בית מרזח אחד, הקיש על דלת בית המרזח וקרא אל המוזג להעירו, כדי שימכור לו יי"ש רב עבור הרבה מעות. קם המוזג בזריזות, הכניס את העני אל בית המרזח, והחל למזוג לו את היי"ש. ואולם מה רב היה כעסו כשראה שהאיש לא עמד בדיבורו, וכי בידו רק מעות בודדות המספיקות לכמות מועטה של יי"ש. "מילא," חשב המוזג לבסוף, "מה כבר יש לי להפסיד אם אמכור מידה מועטה של שיכר? הלוא בין כך ובין כך התעוררתי משנתי."
אחר כך מיהר העני אל חדרו של ר' שמלקה והלך לדרכו שמח וטוב לב, ביודעו שמעתה יהפוך לאיש עשיר.
למחרת, זכר ר' שמלקה מה שאירע לו עם העני ונתמלא חרטה גדולה. הרהר בלבו: "הלא אין זה מקרה ששני צדיקים גדולים סירבו להבטיח לאיש עשירות. מן הסתם, ידעו השניים כי מן השמים נגזר על האיש להיות עני כל ימי חייו. וכיצד זה עלה בלבי להבטיח לעני שיתהפך מזלו לטובה נגד גזרת שמים?"
טרדו המחשבות את שלוותו של ר' שמלקה, ועל פניו נראו עצבות ויגון רבים מאוד. ראו זאת החסידים ושאלו אותו לסיבת הדבר, אך ר' שמלקה סירב בכל תוקף לגלות להם.
כאשר נואשו ממנו פנו החסידים אל אביו, וסיפרו לו על מצבו הקשה של בנו.
כששמע זאת ר' יהודה לייב נחרד מאוד, קרא לבנו ושאל אותו לפשר הדבר, וסיפר לו ר' שמלקה את כל שאירע לו.
אמר לו ר' יהודה לייב: "בני אהובי, אל לך לדאוג כלל. כשסירבנו אנוכי והחוזה מלובלין לברך את האיש שיעשיר, היה זה רק מפני שטרם הגיעה שעתו לכך. כעת, בוודאי היה זה רצון ה' יתברך שיהפוך עני זה לעשיר."
כשראה ר' יהודה לייב שגם דברים אלו אינם מנחמים את בנו, גילה את הדבר לחסידים.
אז קראו לעני שיבוא, וביקשו ממנו שיוותר על הברכה, והם ישלמו לו על כך. אך האיש סירב בכל תוקף ואמר: "איני מוכן לוותר לרבי בשום פנים ואופן. כמה סבל סבלתי. כמה בקשות ביקשתי ולא עלתה בידי. וכעת – הלוא מאת השם הייתה זאת, שהזדמנתי אל בית המדרש, וכל זאת כדי שנהיה אני ובניי עשירים."
לא ידע העני כי סכנת נפשות יש בדבר זה. סבור היה כי ר' שמלקה הוא צדיק וקדוש, המדקדק עם עצמו כחוט השערה על המעשה שעשה, וכי כעבור זמן ישכח את צערו והכול יבוא על מקומו בשלום.
כיוון שראה כי ר' יהודה לייב והחסידים לא יניחו לו, נשא העני את רגליו והלך אל החוזה מלובלין.
ור' שלמקה התהלך עצוב ומלא יגון עד שחששו לבריאותו. כשקרב חג הסוכות שלחו אביו אל לובלין, אולי יצליח החוזה להתאמץ בתפילתו ולהועיל לבנו, או שידבר על לבו של ר' שמלקה וירגיעו. עשה הבן כמצוות אביו, ונסע ללובלין.
בחול המועד של סוכות, ביום השבת בסעודת השחרית, ישבו ר' יהודה לייב וחסידיו בסוכתו שבעיר זקליקוב. חלון היה סמוך למקום מושבו של הרבי בסוכה. פתאום בא תרנגול, הכה בכנפיו על החלון ופרח. מיד אמר ר' יהודה לייב מתוך התלהבות: "לא צריך לספר לי את אשר אני יודע בעצמי." פחד נפל על החסידים מכל אשר אירע ולא העזו לפתוח את פיהם ולשאול את רבם על הדבר. לא עברה שעה קלה ושוב הכה התרנגול בכנפיו על החלון. גם הפעם אמר הרבי: "איני יודע מה רוצה זה ממני. הלוא אני יודע בעצמי."
בפעם השלישית הכה התרנגול בכוח כה רב, עד שנשברה הזכוכית והתרנגול פרץ אל הסוכה והתיישב תחת כסאו של ר' יהודה לייב. "טלו את החצוף הזה מכאן," אמר ר' יהודה לייב, "שהעז לבוא אל תוך סוכתי. הלוא גם אני יודע כבר!" התגברו החסידים על פחדם וסלקו את התרנגול מן המקום. אחר כך המשיך ר' יהודה לייב לשבת בשלווה ליד השולחן ולומר דברי תורה וסודות נפלאים כדרכו בכל שבת.
כשהסתיימה סעודת שחרית, ציווה הרבי על החסידים לבוא לתפילת המנחה מוקדם מן הרגיל. הזדרזו ובאו לתפילת המנחה כמצוות רבם. בזמן הסעודה השלישית, ביקש הרבי מדי כמה רגעים כי יבדקו אם נראים הכוכבים בשמים וכבר יצאה השבת. לאחר שיצאה, מיהר הרבי להתפלל ערבית ולערוך הבדלה בחיפזון. אז בא ר' יהודה לייב אל אשתו ואמר לה "מהרי לשכור עגלה. עלינו לנסוע ללובלין ללוויית בננו שמואל, שנפטר היום בצהריים בעת סעודת שחרית."
בחצות הלילה, בשעה שערך החוזה את תפילת "תיקון חצות", הגיעו ר' יהודה לייב ואשתו אל לובלין. מיד בא ר' יהודה לייב אל החוזה ואמר: "ידידי אהובי! הלוא שלחתי אליך את בני כדי שתיטיב לו."
ענה לו החוזה: "ידיד אהוב. הרבה פעולות עשיתי, ללא הועיל. הן גם אתה ידעת כי מן השמים נקבע מזלו של האיש העני להישאר בדלותו כל חייו. וכיוון שהבטיח לו בנך שיהפוך לעשיר, וגזרתו – גזרת צדיק – חייבת להתקיים, על כן היה על בנך למות.
כשפשטה השמועה בלובלין על מותו של ר' שמלקה, הבין האיש העני שבגללו קרה הדבר והתחרט מאוד על העניין, אבל את הנעשה אין להשיב. ירא היה לנפשו שמא ייוודע הדבר בלובלין והוא יישא חרפה וקלון, ועל כן, מיד בצאת השבת נשא את רגליו ונמלט מן העיר. בדרכו לביתו, הלך כהרגלו אל דודיו העשירים שבכפר בדרך מלובלין לזקליקוב.
כשנכנס לכפר, ראו אותו הכפריים, ספקו כפיהם ואמרו זה לזה: "הנה האיש שבא תמיד לבקש נדבה מקרובי משפחתו. אך היום ההצלחה הביאה אותו לכאן. הלוא זה עתה בשעת הצהריים נפטרו פתאום שני דודיו העשירים. בנים אין להם, ובוודאי יירש יהודי עני זה את כל רכושם!"
וכך היה. בא העני אל בית דודיו, ירש את כל אשר להם ונעשה עשיר גדול.

---

על הסיפור

בתלמוד נאמר הכלל, שלפיו "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (על פי תלמוד בבלי, מועד קטן, דף טז עמוד ב). בהמשך לכך, האמינו החסידים כי מעלתו הרוחנית וקרבתו של הצדיק לאלוהים מעניקה לו יכולת לשנות את גורלו של האדם, ולבטל את רוע מזלו על ידי ברכה או תפילה. ואולם, יכולת זו עלולה להיות חרב פיפיות ולגרום נזק לצדיק, אם בגלל ברכתו "נאלץ" האל לשנות גורלות שנקבעו. באופן זה מעיד מותו של ר' שמלקה על היותו צדיק שגזרותיו התקבלו.
בסיפור מופיעים סמלים מיסטיים נוספים, ביניהם שתיית היי"ש (שיכר) המסייעת ל"תיקון" מיסטי שנערך על ידי הרבי וחסידיו, תפילת תיקון חצות והתרנגול המבשר על מיתת הבן, המופיע כמין מלאך מבשר רעות.
אביו הצדיק של ר' שמלקה, ר' יהודה לייב, מבין מיד מה מבשר התרנגול, אך אינו מתאבל או נעצב, כדי שלא לפגוע בשמחת השבת. רגע זה בסיפור מזכיר את תגובתו המאופקת של אהרון הכהן כששמע על מות בניו.
הסיפור עוסק בכך שלא תמיד נכון לפעול לשינוי המציאות ולתיקונה. לעתים יש להתאמץ לקבל את המציאות על חסרונותיה ולא לנסות לשנותה בכוח, כי הדבר עלול לגרום נזק רב יותר.

בזווית אישית

לו הכיר החסיד בגבולות כוחם של חכמים וצדיקים, לא היה מנכס לעצמו את כוח הברכה שלהם והיה משחרר מלכתחילה, או מוחל לבסוף

סיפור עצוב. רגילים אנו לסיפורי חסידים עם סוף שמח, אבל הפעם לפנינו סיפור שאין בו סוף שמח משום צד. אפילו עושרו הניסי של החסיד העני אינו נראה שמח כלל וכלל, בבחינת עושר שמור לבעליו לרעתו.
אמנם הסיפור מעורר השתאות, על עוצמה ופרישות, על מסירות והתמסרות, על רוח הקודש ששורה על הצדיק המברך "בהתלהבות נפלאה ובעיניים נשואות לשמים", ואולם הוא גם מספר על המגבלות של רוח זו ועל המחירים הכבדים שהיא גובה.
רבי שמעלקי, אדם רציני ובעל דביקות נפלאה, מסוגר במשכנו, לומד ומתעלה, כמעט ללא קשר לבני תמותה. אביו רוצה לשמרו, כפי הנראה מפני סכנה בקשר שלו עם חבורת חסידים. אך בשעת רצון רבי שמעלקי נפגש עם בני החבורה ועם בקשה לשמחה מתפרצת "חמרא וחיי לפום רבנן". אך השמחה הזאת והיין הזה עולים על גדותיהם וממיתים.
רבי שמעלקי מברך בעושר. הוא מברך בהתלהבות, כשעיניו נשואות לשמים, ובשעת התלהבות זו אין מעצור להשם להושיע ברב או במעט. האמירה העולה על גדותיה "מאי איכפת להשם יתברך ולנו שייוושע וייגאל איש אחד מן העניות" היא ברכה קלסית של צדיק, שמדבר אל ריבונו כדבר איש אל רעהו, כשיח חברים שמתפתים בְּיֵינָם. זהו טריק של צדיקים, שבו הם יודעים לפתות את לב קונם, ולהסיתו מכיסא של דין לכיסא של רחמים. ובל נשכח: אנו נמצאים בין כסה לעשור.
ואז מגיעה הנחיתה, החרטה, ההבנה שלמרות שכל הגשרים פתוחים, וברכת צדיק עושה רושם, למרות כל זאת יש מציאות, יש דין, יש גורל שלא ניתן להשתנות. ואז מגיע העצב, הדיכאון, דרך ללא מוצא. העדינות והיראה של רבי שמעלקי אינה מאפשרת לו להמשיך ולהתנצח עם הקב"ה, כפי שעשו שצדיקים אחרים, ולצאת גם כאן "מנצח". הוא מבין שאיבד את זכות קיומו בעולם. יש גבול ויש מחיר.
אמונת החכמים של החסיד העני, או אולי תאוות הממון המובטח, אינה מאפשרת לו להבין שאסון אמיתי ממשמש ובא. שאם לא כן – ייתכן שהיה מוחל. שוב, כוחם של צדיקים והאמונה בהם משחקות לחובתו של רבי שמעלקי. בסופו של דבר שניהם נפגשים באותו מקום בחג השמחה, הוא חג הסוכות, ורבי שמעלקי מת.
הברכה שחייבת להתקיים מצאה את דרכה להתגשמות – במיתת שני הדודים. כך, גרם רבי שמעלקי בעקיפין למותם של שני אנשים מישראל. רק המוות של רבי שמעלקי ושל דודיו של החסיד העני שחרר את גזירת העוני של החסיד.
כוחו של הצדיק הוא בלתי מוגבל והוא מסוגל אפילו לשנות גזירות קדמוניות. אך כמו בכל כוח, גם בו טמונה סכנה. הוא חרב פיפיות לשני הצדדים. במקרה דנן, הברכה מנוכסת למטרות אגוצנטריות. מעבר לכך, נראה שאותו חסיד התעקש יותר מדי, וההתעקשות, שנלוותה לאמונת החכמים שלו, הביאה נזק. לו היה מכיר בגבולות כוחם של חכמים וצדיקים, לא היה מנכס לעצמו את כוח הברכה שלהם, והיה משחרר מלכתחילה, או מוחל לבסוף.
אילו יכולתי לסרטט סיפור שסופו חיובי יותר, כך הוא היה נראה: כששמע החסיד את גודל צערו של רבי שמעלקי, התרכך לבו. הוא מחל לו על ברכתו והכריז שהוא מקבל באהבה את עוניו שנגזר עליו מן השמים. באותו רגע נשמעה בת קול ובישרה כי גזירת העוני התבטלה, והחסיד העני יוכל לזכות בעושר כלשהו, ולכל הפחות בעושרו של השמח בחלקו.