בלי עין הרע
איש משונה לבוש מעיל לוטש את עיניו אל הילד המוכשר. האימא שנבהלת מרחיקה את בנה, ואינה יודעת כי זהו הבעש"ט המרעיף ברכה על הילד, שעתיד להיות תלמידו.
רבי מאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים", היה מחשובי תלמידיו של הבעל שם טוב. פעם אחת שאל אותו הבעש"ט: "מאירְ'ל, האם זוכר אתה את השבת שבה התחלת ללמוד חומש? אתה עמדת על השולחן ואמרת דרשה, ובית אביך היה מלא אנשים מפה לפה. האם זוכר אתה מה אירע?"
אמר ר' מאיר: "אני זוכר היטב. אמי באה פתאום אל החדר וחטפה אותי מעל השולחן באמצע הדרשה. שאל אותה אבי – 'מפני מה את חוטפת כעת את הילד?' השיבה אמי – 'איש אחד לבוש מעיל עומד ולוטש עיניו מאוד אל הילד.' פחדה עליי אמי, כי הייתי יפה תואר ויפה מראה להפליא."
אמר לו הבעש"ט: "אני הייתי האיש. אור גדול ורב השפעתי עליך בהביטי אז עליך. ואני יודע כי אילו לא הייתה אמך חוטפת אותך, היה לך אפילו טוב יותר."
המבט של האיש הזר מטריד את האם, אולי בשל חששה מ"עין הרע" שתיגרם בשל כך לבנה המוכשר. הבעש"ט מתואר בסיפור כאדם פשוט לבוש מעיל, כמי שבא מן החוץ ואינו שייך למקום. הוא מוצג בסיפור כניגוד למשפחתו של הבן המוכשר ויפה התואר, הנושא דרשה לפני הקהל, וכניגוד לקהילה שאליה משתייכת המשפחה.
הסיפור מתואר כהחמצה – היה זה רגע של ברכה, ואילו לא לקחה האם את הילד הייתה הברכה אפילו גדולה יותר. מרטין בובר פירש את משמעות הסיפור כ"פחד" – כלומר פחדה של האם – שהוא "מקים מחיצות בפני האור" (אור הגנוז, מהדורת תשס"ה, עמ' 60). ובמילים אחרות, לפעמים הפחד מפני הלא-נודע אינו אלא החמצה של הזדמנות חשובה. מה שנראה בעיני האם כספק "קללה" היה למעשה ברכה גדולה. האם שבסיפור לא רק החמיצה את הגדלת הברכה עבור בנה, אלא גם החמיצה את ההזדמנות להכיר בייחודו של האדם העומד לפניה – הבעש"ט, שעתיד להתפרסם בעולם כולו. היא ראתה בבעש"ט אדם זר ומאיים, ולא עצרה לחשוב כי ייתכן ומדובר באדם שכוונותיו טובות. ואם כך, מלמד הסיפור כי יש להיזהר גם מן הזהירות, ולדעת שלפעמים הרתיעה מן הזר יכולה לגרום להחמצה גדולה.
