הסיפור

אישה אחת בעיר זרזיס שבתוניסיה ביקשה לשחוט עוף ולבשלו למשפחתה. המצב הכלכלי בתוניסיה באותן השנים היה קשה, ולא בכל יום זכתה המשפחה שבשר יעלה על שולחנה. לקחה האישה את העוף אל השוחט, אך לאחר השחיטה התעורר בלב השוחט ספק ביחס לכשרותו. הצטערה האישה מאוד על ההפסד הצפוי לה, ובצר לה פנתה אל הרב מניני ביתאן בתקווה שיושיע אותה ויתיר את אכילת העוף. בחן הרב מניני את העוף ופסק שהוא כשר.
אך בליבה של האשה המשיך לכרסם הספק, והיא החליטה להתייעץ עם רב נוסף, שאסר על אכילת העוף.
האישה המבולבלת פנתה לרב שלישי כדי לשאול בעצתו, וגם הוא אסר על אכילת העוף.
בצר לה שבה האישה אל הרב מניני וסיפרה לו על קורותיה. שאל אותה הרב מניני: "מפני מה אסר הרב הראשון על אכילת העוף?" ענתה האישה: "בגלל חשש לטרֵפה ברגל הימנית." "ומפני מה אסר הרב השני על אכילת העוף?" "מפני חשש לטרפה ברגל השמאלית." חייך הרב מניני ואמר: "עתה אני בטוח בפסיקתי, וברור כשמש שאפשר לאכול את התרנגול."
תמהה האישה על דבריו: "והרי שני הרבנים האחרים אסרו על אכילת העוף?!"
חייך הרב מניני והשיב: "הרב הראשון פסק שיש חשש ברגל ימין, ומשמע שהוא מסכים איתי שאין חשש ברגל שמאל. הרב השני סבר שיש חשש ברגל שמאל, ומשמע שהוא מסכים איתו שאין חשש ברגל ימין. אם כן, על כל רגל ישנם שני מתירים ורק אחד אוסר, והתורה אמרה 'אחרי רבים להטות'."

---

על הסיפור

האם יש לפסוק על פי הרוב? במסורת היהודית המקדשת את "אחרי רבים להטות" קשה להשיב בשלילה על שאלה זו. אף הרב מניני ביתאן מקבל עיקרון זה, אך כאשר עומדת בפניו אשה שתאבד את סעודת משפחתה בימי מצוקה, הוא סבור שיש לנהוג אחרת; הפסד ממון הוא שיקול הלכתי כבד משקל, וככל הנראה עליו הסתמך הרב מניני כדי להתיר באכילה את העוף ששני רבנים אחרים סברו שאסור לאוכלו. אך הרב מניני לא הסתפק רק בטיעון ההלכתי, אלא טרח גם ליישב את דעתה של האשה המודאגת מאכילה אסורה. באמצעות שנינות והומור הוא משכנע את האישה שגם במקרה כזה הפסיקה היא כדעת הרבים.