צדקה תציל את מלאך המוות
מלאך המוות לא מצליח להתקרב לרבי חייא בשל צדקותו, ולא נותר לו אלא לעורר את רחמיו כלפיו
מלאך המוות לא יכול היה להתקרב לרבי חייא.
יום אחד התחפש מלאך המוות לעני, בא ודפק על דלתו.
אמר רבי חייא לבני ביתו: הוציאו לחם לעני.
הוציאו לו.
כשפתחו את הדלת קרא המלאך פנימה: האם אדוני אינו מרחם על עניים? ולמה אתה לא מרחם עליי?
נגלה רבי חייא לפניו.
הראה לו מלאך המוות את מטה האש שלו,
ומסר לו רבי חייא את עצמו.
האם מותר לצחוק על המוות? הסיפור שלנו נטוע בעולם של סיפורים על מלאך המוות, וכדי להבין את משמעותו יש להכיר את דרכם של סיפורים אלה ולהבין את התגובה, שאולי היא הומוריסטית.
סיפורים רבים מעמידים את גיבוריהם במפגש עם מלאך המוות, ושמים בפיהם דין ודברים של מיקוח כנגדו. רבים מהסיפורים מתארים את החכמים והצדיקים כמי שמלאך המוות איננו יכול להתקרב אליהם משום שהוא אינו מוצא רגע שבו הם אינם עושים מעשי צדקה או לומדים תורה, מעשים הקושרים אותם לחיים ומרחיקים אותם מהמוות, כמאמר הפסוק "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב).
המגבלה הזאת המוטלת על מלאך המוות הופכת אותו בסיפור הזה לדמות במצוקה, הוא לא מצליח לממש את תפקידו מול אדם כמו רבי חייא, שרק שומע דפיקה על הדלת וכבר פוקד על בני ביתו למלא את צרכיו של העני שבפתח. מה עושה מלאך המוות? הוא פונה לרחמיו של הצדיק, רבי חייא, ומבקש שיאפשר לו למלא את תפקידו. כך, למרות שלמלאך המוות אין שליטה בצדיקים, הוא מצליח בסופו של דבר לשכנע את רבי חייא למסור בידיו את נפשו.
הסיפור מהפך את התפקיד הרגיל המיוחס לצדקה ולרחמים, שבדרך כלל הם חיוביים ומקושרים לחיים ולא למוות, ולכן קשה להבין את משמעותו.
אפשר להציע שהסיפור מציב גבול לצדיקות המושלמת, ושגם הצדיק הגדול ביותר הוא בן תמותה ורחמיו מתבטאים דווקא בכניעה להיותו אנושי ומוגבל. מכאן מתפרשת גם מהותה של הצדיקות, שהיא אינה הופכת את האדם לבעל כוחות-על, אלא דווקא כניעתו, ורחמיו על מלאך המוות מראים שהוא אנושי.
