רבי חיים הַלבֶּרשטַאם מצַאנְז [טרנוגרד 1797 – צאנז 1876)
מייסדה של חסידות צאנז, ממנהיגיה של יהדות גַליציה, רב ופוסק הלכה חשוב.
ר' חיים נולד למשפחה מיוחסת הן מצד אביו והן מצד אמו. הוא הוסמך להוראה על ידי ר' משה יהושע הֵשְל אורנשטיין כשהיה בן 13 שנה בלבד. בנישואיו הראשונים היה חתנו של אחד מגדולי הדור, רבי ברוך פרנקל-תאומים.
בטרנוגרד, עיר הולדתו, פגש לראשונה בחסידות באמצעות ר' יוסף הורוביץ, אחיו של החוזה מלובלין, שקירב אותו אל התנועה ואל דמויות מרכזיות בה. עוד בהיותו ילד כבן 10 פגש את החוזה שבא לבקר בסביבת מגוריו של ר' חיים. אירוע זה הותיר רושם רב בנפשו, ובשנות בחרותו דבק בחוזה ופקד את חצרו עד לפטירתו של החוזה. לאחר מכן הפך ר' חיים לתלמידו של רבי נפתלי מרופשיץ, והתייחס אליו כרבו המובהק והמרכזי בתורת החסידות.
בשנת 1830 קבע ר' חיים את מקום מושבו בצאנז שבה קיבל משרת רבנות. בעיר זו התקבצו סביבו חסידים והוא החל לשמש כאדמו"ר. אל חצרו הגיעו חסידים מכל רחבי גליציה ומחוצה לה: מסלובקיה, מן הקרפטים, מהונגריה, מרוסיה ומפולין, ומניינם הגיע לאלפים. צאנז הפכה למרכז חסידי חשוב ביותר בגליציה המערבית.
כפוסק הלכה לקח ר' חיים חלק מרכזי בדיון בסוגיות הלכתיות של זמנו בתחומים השונים: חידושים טכנולוגיים ושימושים בהלכה, שאלות כשרות, ענייני גיטין ועגונות, מקוואות, תחרות מסחרית, ושאלות רבות אחרות. שמו נקשר לדורות בשורה של עמדות הלכתיות, ובהן גישתו הנוטה לאסור מצות מכונה, שאינן עשויות בעבודת יד, וכן ציצית שהוכנה על ידי מכונה. ספר תשובותיו ההלכתיות "שו"ת דברי חיים" כולל למעלה מ-830 תשובות הלכתיות בתחומי הלכה רבים מאוד. במקביל הוא נשא דרשות חסידיות שקובצו בספר "דברי חיים".
ר' חיים היה מעורב גם בחזית הציבורית. פעל בוויכוח הגדול שהיה בקרב יהדות הונגריה סביב מבנה הקהילות, ויכוח שהביא להיפרדות החרדים והקמת קהילות אורתודוקסיות נפרדות ביהדות הונגריה.
הוא גם עמד במרכזו של אחד הפולמוסים הקשים ביותר בתולדות החסידות, הידוע כ"מחלוקת סדיגורה-צאנז". מחלוקת זו פרצה כאשר ר' חיים יצא בחריפות רבה נגד אדמו"רי בית רוז'ין, וביקר את סגנון חייהם הראוותני והעשיר ועוד עניינים הקשורים בכך.
ר' חיים היה אדם מטיל מורא, שדרש מעצמו ומסביבתו מאמץ עילאי בלימוד התורה, טהרה ותשוקה דתית בוערת (סיפור: בדרך זו אל תלכו). מנעוריו היה בעל גוף חלש וחולני, ועד סוף ימיו היה נכה ברגלו וסבל מייסורי גוף (סיפור: ציפור ושמה פא). למרות ייסוריו הוא היה מרבה בטבילות טהרה, גם כאשר הדבר היה כרוך בסבל ובקשיים רבים. הוא פיזר כמעט את כל ממונו לצדקה, מיעט לישון ועבד את אלוהיו בכל כוחו.
הוא נודע כאדם מעורב מאוד בענייני הכלל והפרט, ודאג לרווחתם של עניים וחלשים (סיפור: הרבי מוכר תפוחים). לעתים היה נמנע מלהתחיל בעריכת ה"שולחן" (ה"טיש") עד שיתחייבו העשירים שבקהל לתת מכספם לצדקה. תיאורים שונים ממחישים עד כמה הטיל מורא בכל הסובבים אותו, מורא שלעתים היה בו כדי לעוררם לתחושת יראה כלפי הבורא.
הרבי מצאנז היה נשוי ארבע פעמים ונולדו לו שמונה בנים ושבע בנות. רבים מבניו וחתניו הפכו לאדמו"רים, רבנים ומנהיגים חסידיים, והקימו שושלת ענפה של חצרות חסידיות.
ענפים שונים של שושלת זו קיימים ועומדים גם היום, ובהם חצרות צאנז (נתניה), קלויזנבורג, בובוב וסטרופקוב.