מאז תקופת התלמוד עוסקים המקורות היהודיים בניגוד שבין גוף ונפש. הגוף – מייצג את הפן הארצי שבאדם, והנפש – את הפן הרוחני, האלוהי. עוד לפני החסידות עוצבו דעות ואסכולות שונות שהרחיבו ופיתחו רעיון זה בדרכים רבות. בקרב חוגי המקובלים שקדמו לחסידות, נהוג היה לראות בגוף הפרעה ועול המעיק על הנשמה. בשל תפיסה זו נהגו רבים לדכא את הגוף כדי להגביר את כוח הנפש, ועל כן נהגו בסיגופים ובתעניות.
החסידות הסתייגה ככלל מן הסיגופים הגופניים. בחסידות בלטה התפיסה שהגוף, הכולל צרכים ותשוקות חומריות, אינו בהכרח דבר פסול אלא דבר שיש "להעלותו", ויש ללמוד כיצד להפנות את התשוקות ולרתום אותן לעבודת השם. בשל כך, בחסידות נוצרו פרקטיקות "גופניות" שקיבלו ערכים קדושים. למשל, האכילה המקודשת בשעת ה"טיש", הריקוד ושתיית ה"לחיים". מעשים כגון אלו, אם נעשים בכוונת הלב הראויה, הופכים את הגוף למכשיר שבאמצעותו עובד האדם את בוראו, ובאמצעותו הוא מגיע אל הדבקות. וכך, לצד המלחמה בתשוקות ובתאוות הפסולות, סללה החסידות דרכים לשימוש ראוי ונכון בכוחותיו ובתכונותיו של הגוף.
רבים ממנהיגי החסידות הורו לשמור את הגוף ולא לזלזל בו. ברוח זו נמסר גם בשם המגיד ממזריטש, שהורה לבנו 'אברהם המלאך' ש"חור קטן בגוף עשוי להיות חור גדול בנשמה" (ליקוטי שיחות, ב, עמ' 530). לדבריו, הבורא מתקשר עם נשמתנו דווקא באמצעות עטיפת הגוף שיצר עבורה, ועל כן עלינו לשמר את העטיפה הזו.
רעיון החיבור בין הגוף והנשמה לעבודת האל, מודגם באמצעות הפסוק ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג, ו). פירוש הפסוק הוא: לדעת את השם באמצעות כל הפעולות הרגילות שדרכינו לעשות ביום-יום: אכילה, שתייה, רחצה, מסחר ופרנסה וכו'. כאשר האדם עושה אותם לשם שמים ולא לשם הנאה, אזי הוא 'משכין שלום' בין הגוף והנפש (נר ישראל, עמ׳ כז). מבט נוסף המאחד גוף ונפש הוסיף רבי נחמן מברסלב: "צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזּאת הַהַשָּׂגָה בִּבְחִינַת: 'וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם'" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כב). ובמילים אחרות - יש לשאוף לכך שהגוף יהיה שותף למהלכים הרוחניים והנפשיים של הנשמה.
רעיון נוסף מופיע בסיפורי החסידים - כאשר גורמים הנאה ושמחה לגוף, הנשמה הנמצאת בו שמחה גם היא. וכך שמחה "נמוכה" וארצית יכולה לגרום לשמחה רוחנית, לשמחתה של הנשמה.
סיפורים בנושא:
-
זושא
גוף של שרצים
כיצד עמד ר' יחיאל מיכל הצעיר בניסיון הפיתוי של גויה פרוצה שחשפה את גופה לפניו? כיצד הצליח ר' יחיאל שלא להתפעל מיופייה של האישה, ואף להיגעל ולהקיא בשל כך?
-
זושא
מעשה מאורח
"בעל הבית" המתואר בחיזיון-חלום של ר' נחמן מברסלב פוגש אורח מסתורי. הוא מוצא את עצמו, עם האורח, בשני מקומות שונים בו בזמן.
-
זושא
לשתות במידה
במה מועילה שתיית "לחיים", ומתי אינה אלא אשליה שאינה מסייעת לדבר?
-
זושא
פלא הלחם
מדוע פסקה התענית להיות דרך לעבוד בה את הבורא, וכיצד בכל זאת ראוי להתענות, כפי שעשה הבעש"ט?
-
זושא
מקור התשוקה
מדוע פחתו התרומות ברגע שעזב הרבי את מקומו? מה גורם לאדם חשק לתרום ומתי תשוקה זו מפסיקה ונעלמת?
-
זושא
מרק של תבן וסבון
כיצד היה ר' יצחק מווּרקי מסוגל לאכול מרק העשוי מי סבון ותבן, ומדוע ריחם על הגנב שלקח את מרק הבשר שהוכן בשבילו?
-
זושא
חבל על הזמן
מה ראה ר' שלום מבעלז שגרם לו להפסיק לעשן מקטרת? ומה עלינו ללמוד מכך?
-
זושא
ברכה בכוס תה
כוס התה של ר' מאיר מפרימישלן עשויה לסייע לאישה הזקוקה לעזרה, והכול בגלל משחק מילים משעשע - תה = "תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים"
-
זושא
חזיון תעתועים
מדוע נגזר על הרב שמת לאכול עד שבטנו תתפקע? ומה רצה החוזה מלובלין ללמד את החסיד שזה עתה הצטרף אל חצרו?
-
זושא
אני ישן מהר
מדוע רבי יצחק מאיר מגור ישן רק שעתיים בלילה, והאם בכלל ניתן לישון "מהר" יותר מאחרים?
-
זושא
מתכון לשינה
מהו סוד השינה של הרבי? רבי חיים מצאנז נהג לישון מעט מאוד בכל לילה. לפני לכתו לישון נהג לומר משפט מפתיע, כהקדמה ל"קריאת שמע שעל המיטה".
-
זושא
יין לגוף ולנשמה
כיצד על בן המלך לנהוג בשעה שהוא נמצא בשבי? משל העוסק בקשר שבין שני היסודות המרכיבים את האדם - הגוף והנפש, החומר והרוח.