מאז תקופת התלמוד עוסקים המקורות היהודיים בניגוד שבין גוף ונפש. הגוף – מייצג את הפן הארצי שבאדם, והנפש – את הפן הרוחני, האלוהי. עוד לפני החסידות עוצבו דעות ואסכולות שונות שהרחיבו ופיתחו רעיון זה בדרכים רבות. בקרב חוגי המקובלים שקדמו לחסידות, נהוג היה לראות בגוף הפרעה ועול המעיק על הנשמה. בשל תפיסה זו נהגו רבים לדכא את הגוף כדי להגביר את כוח הנפש, ועל כן נהגו בסיגופים ובתעניות.
החסידות הסתייגה ככלל מן הסיגופים הגופניים. בחסידות בלטה התפיסה שהגוף, הכולל צרכים ותשוקות חומריות, אינו בהכרח דבר פסול אלא דבר שיש "להעלותו", ויש ללמוד כיצד להפנות את התשוקות ולרתום אותן לעבודת השם. בשל כך, בחסידות נוצרו פרקטיקות "גופניות" שקיבלו ערכים קדושים. למשל, האכילה המקודשת בשעת ה"טיש", הריקוד ושתיית ה"לחיים". מעשים כגון אלו, אם נעשים בכוונת הלב הראויה, הופכים את הגוף למכשיר שבאמצעותו עובד האדם את בוראו, ובאמצעותו הוא מגיע אל הדבקות. וכך, לצד המלחמה בתשוקות ובתאוות הפסולות, סללה החסידות דרכים לשימוש ראוי ונכון בכוחותיו ובתכונותיו של הגוף.
רבים ממנהיגי החסידות הורו לשמור את הגוף ולא לזלזל בו. ברוח זו נמסר גם בשם המגיד ממזריטש, שהורה לבנו 'אברהם המלאך' ש"חור קטן בגוף עשוי להיות חור גדול בנשמה" (ליקוטי שיחות, ב, עמ' 530). לדבריו, הבורא מתקשר עם נשמתנו דווקא באמצעות עטיפת הגוף שיצר עבורה, ועל כן עלינו לשמר את העטיפה הזו.
רעיון החיבור בין הגוף והנשמה לעבודת האל, מודגם באמצעות הפסוק ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג, ו). פירוש הפסוק הוא: לדעת את השם באמצעות כל הפעולות הרגילות שדרכינו לעשות ביום-יום: אכילה, שתייה, רחצה, מסחר ופרנסה וכו'. כאשר האדם עושה אותם לשם שמים ולא לשם הנאה, אזי הוא 'משכין שלום' בין הגוף והנפש (נר ישראל, עמ׳ כז). מבט נוסף המאחד גוף ונפש הוסיף רבי נחמן מברסלב: "צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזּאת הַהַשָּׂגָה בִּבְחִינַת: 'וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם'" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כב). ובמילים אחרות - יש לשאוף לכך שהגוף יהיה שותף למהלכים הרוחניים והנפשיים של הנשמה.
רעיון נוסף מופיע בסיפורי החסידים - כאשר גורמים הנאה ושמחה לגוף, הנשמה הנמצאת בו שמחה גם היא. וכך שמחה "נמוכה" וארצית יכולה לגרום לשמחה רוחנית, לשמחתה של הנשמה.
סיפורים בנושא:
-
זושא
הלוליין והרבי
מה למד רבי חיים קרסנר מהלוליין המהלך על החבל?
-
הזוהר והקבלה
פני השכינה
ר' אלעזר נפגש עם חבריו, חכמי הזוהר, ומלמד אותם שפגישה איתם היא כמו פגישה עם פני השכינה
-
סיפורי חז״ל
כחרס הנשבר
כאשר קרב מותו של רבי יהודה הנשיא התקבצו החכמים להתפלל שיישאר בחיים, ורק השפחה שלו הצליחה לראות את מה שאף אחד אחר לא הבחין בו
-
סיפורי חז״ל
היצר הרע אמן האשליות
רבי עקיבא ורבי מאיר מדמים לעצמם שהם חיים הרחק מאחיזתו של היצר, אך הוא דואג לנפץ את אשלייתם
-
סיפורי חז״ל
רשב"י ובנו במערה
רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר בן שמעון
-
עלייה והתיישבות
לשמוח בקדחת
החלוצים סובלים מכינים ומקדחת. מהכינים הם נבוכים עד מאוד, אולם הקדחת היא מקור לגאווה
-
סיפורי חז״ל
אש בבית עמרם
כאשר רב עמרם רואה את יופיה של אחת השבויות שהביאו לשמירה בעליית ביתו, הוא מצליח להרים לבדו סולם כבד כדי להגיע אליה. כיצד הצליח לעצור בעצמו?
-
סיפורי חז״ל
קפרא על הסעודה
בר קפרא נפגע שלא הוזמן לסעודת הנישואים של בנו של רבי, ורבי מזמין אותו לסעודה אחרת. איך בר קפרא נוהג בסעודה זו?
-
זושא
סוסים כבני אדם
אדם יכול להתגלות כ"בהמי" יותר אפילו מבעל חיים, וכך גם להפך - סוס עשוי להתנהג בצורה כמעט "אנושית". כך מסביר הרבי מאלכסנדר בשיחה עם עגלון
-
זושא
הבטן האומללה
אחת מן העוולות בחברה האנושית היא הטלת המס דווקא על החלשים שאינם יכולים לשלם. ר' יעקב יוסף לומד מכך כי גם תענית וצום אינם אלא חוסר צדק, ולכן אינם עוזרים.
-
זושא
כוח התפילה
במהלך התפילה מצליח המגיד מקוז'ניץ להתגבר על חולשתו הגופנית וקולו הולך וגובר בעוצמה רבה. לפי הגדרתו, זוהי ה"הנאה" שלו בעולם הזה.
-
זושא
יחליפו כוח
למרות גופו החולני של המגיד מקוז'ניץ, ברגעים של תפילה וקדושה מתגלה בגופו הרצוץ כוח אדיר. הכוח, כך מסביר המגיד, לא תמיד מגיע מן הגוף אלא מושפע מדברים אחרים לגמרי