רעיון ה'תשובה' ביהדות רחב מאוד, החל מן המקרא המציב את הציווי 'שובה ישראל עד ה' אלוהיך', וכלה במדרשים ובספרים רבים העוסקים ברעיון התשובה. מלבד הרעיון הראשוני של תיקון החטאים וחזרה אל נקודת ההתחלה, נוספו לו היבטים רעיוניים רבים: לשוב, להשיב, ליישב, להושיב, לחדש ולתקן. ה'תשובה' של האדם הוצגה כתהליך הכרחי של 'תיקון', לעולמנו שלנו ולעולמות העליונים. בשפת דורנו ניתן לחדד זאת כך: לא רק 'לשוב על עקבותינו', אלא 'לחשב מסלול מחדש', לשפר ולשכלל.
מראשית ימיה ראתה החסידות את עצמה כ'תנועת תשובה' לאומית, שמטרתה להחיות את החיים הדתיים והרוחניים אל נוכח אתגרי התקופה ובפרט אל נוכח המודרנה. על פי החסידים, ראה הבורא שלא יוכל העם לשרוד ללא תחייה דתית, ועל כן גילה את אורו בעולם באמצעות תורת החסידות, כדרך אל הגאולה השלמה.
ה'תשובה' החסידית מתרחקת מן הפן המלנכולי, מרגשות האשם ומסיגופי הגוף, שהיו באופן מסורתי בני לוויה של התשובה בדורות הקודמים. תחת זאת הדגישה החסידות את תפקידה של השמחה (ע"ע) בתהליך התשובה. רבי נחמן מברסלב טען כי רק על ידי השמחה יכול האדם לקיים חשבון נפש וכך לתקן את דרכיו. בנוסף, בחסידות נאמר כי השמחה אינה רק האמצעי המסייע לתהליך התשובה, אלא היא אחת ממטרותיו של השב בתשובה - להגיע אל השמחה, אל האופטימיות והתקווה, מתוך אמונתו באל.
בסיפורים חסידיים רבים התשובה מתרחשת דרך ההתקרבות אל הצדיק והדרכתו הרוחנית. התשובה אינה רק שינוי התנהגותי, כי אם מפגש מחודש עם השורש החיובי החבוי בנפש האדם מאז ומתמיד, גם בתקופת ה'חטא' והריחוק. התשובה בחסידות היא מהות אלוהית הטבועה באדם, והיא זהה ל'גאולה' (ע"ע) המתרחשת במישור הפרטי. בסיפורים רבים התשובה כרוכה לא רק בחזרה אל קיום המצוות, אלא בעיקר בשיבתו של האדם אל עצמו, אל תכונות הנפש הטובות שהיו בו מאז ומעולם אך לא יצאו אל הפועל, ואל הנקודה האלוהית הנמצאת בתוכו.
בהמשך לכך, תפקידו של הצדיק הוא לסייע לחוטא לחזור בתשובה, בעזרת תוכחה על חטאו או בהדרכה רוחנית שהוא מציע לחסיד.
ממדים נוספים לרעיון התשובה הופיעו בתורתם של מורי החסידות. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, הגדיר את התשובה "להשיב את הכול אל השם, באמצעות ההבנה שהכול בא ממנו". כלומר, התבוננות באלוהות המצויה בכל, והגעה לתחושת האור האלוהי המצוי קודם כל באדם עצמו ולאחר מכן בבריאה הסובבת. התשובה על פי החסידות היא תהליך שאין לו סוף, שכן כל עלייה בדרגה ובתחושת הקרבה לאלוהות – היא תשובה. גישה זו מכונה במקורות כ'תשובה מאהבה', בניגוד לתפיסה נוקדנית של טיפול בחטאים ספציפיים הקרויה 'תשובה מיראה'. יש בתשובה כוח יצירתי, של גילוי אור אלוהי בתוך האופל, והיא מהלך חיים חדש בעולמו הרוחני של האדם.
היבט זה של רעיון התשובה, מזהה את התשובה כקשורה ברעיון ה'דבקות' (ע"ע). האדם נדרש להגיע אל הארה והכרה במציאותו של הבורא, ולהסיר את המחיצה שבינו ובין אלוהיו ברגע של הארה ותובנה עמוקה.
רבי צדוק הכהן מלובלין, הוגה חסידי מבית איז'ביצא, השמיע בעניין זה רעיון מעט רדיקלי, שלפיו גם המבט לאחור לעבר 'החטא' אינו אמור להעציב את לב האדם המבין: "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות - כזכיות, (כלומר) שיכיר ויבין האדם שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך" (צדקת הצדיק, אות מ). מבט רדיקלי זה מופיע בכמה ענפים חסידיים, ולפיו התשובה היא ההכרה בנוכחותו של הבורא אפילו בתוך החטא.
לרעיון הזה נלווית גם התובנה כי אפילו בתוך החטא קיים ניצוץ אלוהי שיש 'לתקן' או 'להעלות' ולהשיבו אל מטרתו הטובה והחיובית. ובמילים אחרות: מכיוון שהמציאות האלוהית שורה בכל ומעניקה חיות גם לתופעות שליליות ואסורות, הרי שהחטא אינו אלא 'החטאה' והטיה של כוחות חיוביים אל מטרות שאינן נכונות. תפקידו של תהליך התשובה הוא לזהות את הכוח החיובי שבתוך המעשה השלילי ולהשתמש בכוח זה בשימוש הנכון והראוי.