תפילה
התפילה בחסידות
התפילה מופיעה ביהדות כבר מתקופות קדומות. חכמי התלמוד אמרו: "איזוהי עבודה שבלב? – זוהי תפילה" (בבלי, תענית ב, א). החסידות, בעקבות תורת הקבלה, הציבה את התפילה כערך מרכזי ביותר, חשוב אפילו מלימוד תורה. התפילה משמשת עבור החסידים אמצעי ראשון במעלה לפיתוח יחסים של קִרבה ו'דבקות' בין האדם ובין האל. התפילה מדגישה את 'עבודת הלב', והיא נעשית בדרך כלל מתוך התרגשות ובהתלהבות.
כמו אחרים שעסקו בקבלה, גם החסידים השקיעו זמן רב בכוונות הסודיות של מילות התפילה. עם זאת, החסידות לימדה בדרכים שונות כי גם האדם הפשוט, המתפלל בלב שלם, בתום ובתמימות, מסוגל לפתוח שערי שמים באמצעות תפילתו, גם אם אינו יודע דבר בענייני קבלה.
באופן כללי, התפילה בחסידות דורשת הכנה רבה של הגוף ושל הנפש. לדוגמה, טבילה במקווה, וכן לימוד כלשהו, בדרך כלל בספרי חסידות. קהילות חסידיות רבות נהגו לשיר ולרקוד לפני התפילה, ובכך לעורר את הנפש והגוף לקראתה.
כידוע, בתפילה היהודית יש נוסחים שונים, בעיקר 'אשכנזי' ו'ספרדי'. החסידים פיתחו נוסח תפילה ייחודי משלהם, שהוא בעיקרו הנוסח האשכנזי בתוספת של מרכיבים ספרדיים וקבליים שונים. הנוסח החסידי הוא מעין שחזור של סידורו של האר"י, והוא נקרא 'נוסח ספרד'. מראשית דרכם התפללו החסידים בנוסח ייחודי זה, שהתפתח לכמה צורות מִשנה. בשל שינוי נוסח התפילה, ובשל האופי השונה של התנהלות התפילה החסידית, ייסדו החסידים 'מניינים' ובתי כנסת לעצמם. עובדה זו העלתה את חמתו של הממסד הקהילתי הישן שראה בחסידות תנועה בדלנית, ובשל כך החסידים נרדפו ואף הוחרמו.
החסידות סללה דרכים שונות בעבודת התפילה. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, הורה שהתפילה אמורה להיות אקסטטית ולהתבצע ברגש וב'התפשטות הגשמיות', כלומר הִתעלות מעל תחושות וצרכים גופניים והתרחקות מכל תשוקה ותאווה, בעיקר מהרהורי חטא ועברה. עם זאת, הוא הורה כי גם אם המתפלל שוקע בהרהורים זרים, אין לראות בכך כישלון, וניתן לתקן זאת באמצעות פעולה הקרויה 'העלאת המחשבות הזרות'. פעולה זו מבוססת על התפיסה הקבלית שכל העולם כולו, על תאוותיו וגשמיותו, מקורו טהור מאת הבורא, כולל מחשבות החטא של האדם. לכן האדם המתפלל מסוגל 'להעלות את המחשבות' בנחת אל מקורן הטהור, באמצעות ההיזכרות שהכול הוא מעשה הבורא, ואף מחשבות האדם גלויות לפניו.
בחצרות חסידיות רבות נהוג לבצע את התפילה בקול רם, תוך נענוע הגוף, ריקוד במקום, מחיאת כף (בעיקר בחסידות ברסלב) או צעידה מהירה בחדר הלוך ושוב. פעולות אקסטטיות אלו אמורות לעורר את הרגש ואת הכוונה ולגרש כל הרהור אחר. מנגד, ישנן קבוצות חסידיות הדוגלות בתפילה שקטה דווקא, תוך התבוננות וריכוז. אלה וגם אלה רואים בתפילה את הערך והעיסוק המרכזי של עולמם הדתי-החסידי, לעתים אף יותר מלימוד תורה.
