הומור וצחוק

ההומור מלווה מאז ומתמיד את ההוויי החסידי ואת הסיפור החסידי. ההומור הוא אחד ממרכיבי השמחה (ע"ע) שערכה חשוב מאין כמוהו במשנת החסידות.
במקורות החז"ליים אמנם אפשר למצוא אמירות בגנות ההומור, כגון 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות', אולם על פי תפיסת החסידות לכל דבר שברא האל בעולמו יש מטרה, ואף לתכונת הצחוק והקלילות האנושית ישנה מטרה נשגבה ואף אלוהית, שכן כל מה שאנושי - הוא בעצם אלוהי. לכן גם להומור, כנטייה אנושית, יש מקור באלוהות.
חז"ל עצמם רומזים ל'פנים האנושיות' של האל, ומספרים שהוא אוהב להשתעשע. את הפסוק בתהילים "לווייתן זה יצרת לשחק בו" הם דורשים כך: "מלמד שהקב"ה בעצמו משתעשע עם הלווייתן, הגדול שבברואים". באמצעות ההומור אפשר גם ליצור קשר עם הקב"ה בעצמו, כפי שמספר הסיפור החסידי אודות הכפרי התמים שהתפלל בערב יום כיפור "מברך הנשים" במקום לומר "מברך השנים", ובכך התבטלה הגזירה על נשים שהיו מתות בלידה בעירו (ע"ע מברך הנשים).
באופן כללי הומור הוא כלי אנושי חזק מאין כמוהו להעברת מסרים שלעתים אין יכולת להעבירם באופן אחר. בסיפורי החסידים יש בדרך כלל לקח או מסר, והחסידים התמחו בסיפורים המתאפיינים בחן רב, ושילבו בהם אמירות שנונות ומבריקות. אמירות אלו מלוות פעמים רבות בהומור, בהפתעה ובשעשוע.
לעתים יש בהומור החסידי מרכיב של עקיצה, ביקורת או תוכחה סמויה שמשמיע הרבי כלפי תלמידו או עמיתו, כדי לעורר אותו לדייק את מעשיו לפני הבורא. על ידי ההומור מזכיר הרבי לחסיד כי עליו לתקן את דרכיו, לשלוט ברגשותיו ולקבל ביקורת בונה על דרכו.
לעתים מופיע ההומור ככוח הצלה וסיוע, מתוך תפיסה שההומור מסייע לתחושת השמחה, והיא מסייעת לאדם לצאת מצרות שונות (ע"ע דרישת שלום ללווייתן). כמה דמויות חסידיות נודעו במיוחד בשימוש שהן עשו בהומור. אחד הבולטים הוא רבי נפתלי מרופשיץ, שהשתמש רבות בהומור כדי להיות שמח ומשמח, אך גם כדי להוכיח את עצמו ואת אחרים. לעתים השתמש ר' נפתלי בהומור גם כדי להסתיר את דרכיו ולהופיע כאדם עממי ופשוט. רבי שמחה בונים מפשיסחה השתמש לעתים בהומור כדרך להתקרב אל החיים הבריאים והמאוזנים, וגם הזכיר בשם רבי פנחס מקוריץ כי "כל מיני התענוג הם מגן עדן, ואפילו דברי בדיחה" (ע"ע הבדיחה).
עם זאת, החסידות מלמדת שבכל רגע ורגע אין לו לאדם לסגת לאחד משני הקצוות שברוח האנושית: העצב מכאן והצחוק מכאן. רק שניהם כאחד - הבכי והחדווה - צריכים לאזן את מהלך נפשו. וכך ביאר הרבי ישראל דוב בער מווילדניק: ״אמר ר׳ יוחנן: אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכו, ב) 'אז - ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה״, אימתי? בזמן ש״יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה', כלומר בזמן הגאולה השלמה". הדרך הנכונה היא אפוא המיזוג בין השניים: בשעת חדווה לא נעלם העצב, אלא רק יורד לקומה נמוכה יותר, מוסתרת לרגע. וכן להיפך: בשעת בכייה לא נעלם הצחוק הטבעי שבאדם, אלא יורד לזמן מה למרתף הנפש.
ובמילים אחרות - החסידות עודדה את השימוש ברגשות תוססים ככלי עבודה בעולמו הדתי של האדם. וממילא הבכי והשמחה מופיעים שניהם בעוצמה בעולמו של החסיד, והשילוב ביניהם נתפס כדבר נכון וכביטוי לשלמות האלוהית שבאדם.

סיפורים בנושא: הומור וצחוק