רעדה
מה בין המגיד ממזריטש ובין רבו הבעל שם טוב - למה הם לא מתפללים ביחד?
באחד החגים התפלל ר' דב בֵּער, המגיד ממֶזְרִיטְשׁ, בבית מדרשו של הבעל שם טוב. הבעש"ט היה שליח הציבור והתפלל בהתלהבות גדולה, עד שממש זעק בקול. מכיוון שהיה המגיד ממזריטש חולני וחלוש, לא יכול לשאת את זעקותיו של רבו. יצא המגיד לחדר הקטן שבצד בית המדרש והתפלל שם יחידי.
לפני תפילת מוסף נכנס הבעש"ט אל אותו חדר צדדי ללבוש את הקיטל שלו ולהכין את עצמו לתפילת הטל או לתפילת הגשם שנאמרה באותו החג. הציץ המגיד ברבו וראה בו שאינו בעולם הזה. כשלבש הבעש"ט את הקיטל, התקמט הבגד על כתפיו. הושיט המגיד ידו ליישר את הקמט ומיד כשנגע החל רועד בכל גופו. אחז המגיד בשולחן וגם הוא החל לרעוד עמו. בינתיים חזר הבעש"ט לבית המדרש, והמגיד נשאר ברעדה עד שהיה מוכרח לבקש מהשם יתברך שייקח ממנו זאת, כי אין בכוחו לסבול עוד.
המגיד ממֶזְרִיטְשׁ אינו מצליח לעמוד בתפילה הנלהבת של רבו, הבעל שם טוב.
בין המגיד ממזריטש לרבו, הבעש"ט, ניכר הבדל מהותי, המשתקף בסיפורים שונים ובדברי התורה שנמסרו בשמם. בעוד הבעש"ט נודע כמי שנהג להתפלל בהתלהבות אקסטטית, האמין המגיד בדבקות מופנמת יותר. גם בסיפור שלפנינו התלהבותו של המורה מפריעה לתלמידו, והוא מנסה להתרחק ממנה, ללא הצלחה.
הקמט בבגדו של הבעש"ט יכול לסמל את חוסר האיזון והסדר המלווים את דמותו של הבעש"ט בסיפור. דימוי נוסף לכך הוא השולחן, סמל של יציבות וארציות, שגם הוא רועד בעקבות המגע עם הדבקות האקסטטית של הבעש"ט. הסיפור מעלה, לפיכך, שתי סוגיות חשובות שנידונו רבות בחסידות: האחת – המתח וההבדל שבין התלמיד לרבו. האחרת – שאלת ההתלהבות הדתית, והמתח שבינה לבין יציבות וסדר.
