הסיפור

מעשה באדם שחי בתקופת שאול המלך, והייתה לו אשה נאה מאוד ועשירה גדולה. והאדם ההוא היה זקן מאוד והגיע זמנו למות. ומפני שהאישה הייתה נאה, נתן עיניו עליה השר של המדינה ורצה להכריח אותה להתחתן איתו. האישה לא רצתה להתחתן איתו אך פחדה ממנו מאוד. מה עשתה? החביאה את כל ממונה בכדים וכיסתה את המטבעות בדבש. הפקידה את הכדים בפני עדים אצל חבר של בעלה ומיד ברחה מן המדינה.
‏לאחר זמן מה מת אותו השר וחזרה האישה לביתה. והחבר שהיה הפיקדון בידו עשה סעודת אירוסין לבנו ונצטרך לדבש. מצא את כדי הדבש וטעם ממנו וגילה שכל הכדים מלאים במטבעות זהב. מייד לקח את כל הזהב לעצמו ומילא את הכדים בדבש.
כשחזרה האשה לביתה הלכה לחברו של בעלה וביקשה ממנו את הכדים בחזרה. אמר לה: "לכי והביאי לי העדים שנתת לי את הדבש בפניהם וקחי אותם". הלכה והביאה את העדים, והוא הוציא את כל הכלים והחזיר לה אותם בפני העדים. כשהלכה לביתה מצאה את כל הכלים מלאים דבש וריקים מזהב. התחילה לצעוק ולבכות, ותבעה לדין אצל שופט את החבר שאצלו הופקדו הכדים.
אמר לה השופט: "יש לך עדים?" אמרה לו: "לאו." אמר לה: "בתי, מה אעשה לך? לכי לשאול המלך וידון את דינך." הלכה לשאול את המלך והוא שלח אותה לסנהדרין.
אמרו לה: "יש לך עדים שהפקדת את הממון אצל האיש הזה?" אמרה להם: "אין לי עדים, כי עשיתי הדבר בעורמה ובסתר, מפני שפחדתי מהשר הרשע שחשק בי". אמרו לה: "בתי, אין לנו
רשות לדון אלא על פי עדים, ואין אנו יכולין לשפוט על פי הלב".
יצאה מהסנהדרין בצער ותסכול. בדרך חזרה לביתה פגשה את דוד, שעדיין לא היה אז מלך ישראל אלא נער קטן ורועה צאן ששיחק עם הנערים. מייד צעקה ואמרה להם: "בניי, שטחתי את טענותיי לפני המלך והסנהדרין, ולא זכיתי במשפט צדק ולא הגנו עליי מפני האיש שרימה אותי; שמעו את דבריי ודונו לי משפט צדק בחסדכם הטוב!" אמר לה דוד: "לכי למלך ובקשי ממנו שייתן לי רשות לשפוט במשפטך ואני אוציא את דינך לאור ואזכה אותך".
חזרה למלך ואמרה: "אדוני, מצאתי נער אחד שיודע לפי דבריו להוציא את דיני לאור." אמר לה המלך: "לכי והביאי אותו לפניי". קראה אותו למלך.
אמר לו שאול: "האם נכון שתוכל לשפוט בצדק את הדין הזה?"
ענה לו דוד: "אם יש לי רשות ממך, אני בוטח באל שיסייע לי לשפוט בצדק"
אמר שאול לאישה: "לכי עימו".
אמר לה דוד: "הוציאי את הכלים שהפקדת לאיש ההוא". הוציאה הכלים.
אמר לה: "האם אלו הם אותם הכלים בדיוק שהפקדת לאיש ההוא?"
אמרה לו: "כן, אדוני". שאל את אותו האיש שאצלו הופקדו הכדים, וגם הוא הודה שאלו הם הכלים. אמר לה דוד: "לכי והביאי לי כלים אחרים ריקים". הלכה והביאה, ורוקנה את הדבש לאותם הכלים.
תפס דוד את הכלים, הניף אותם ושברם לעיני הקהל. לאחר מכן נטל את השברים וחיפש בהם עד שמצא שני מטבעות זהב שהיו דבוקים בצלעות הכדים.
מייד ענה דוד ואמר לבעל הפיקדון: "לך והחזר הפיקדון לאשה זו!" מייד כששמע שאול וכל ישראל על כך, תמהו על הדבר מאוד וידעו שרוח הקודש נמצאת בדוד.

---

על הסיפור

לשקר אין רגליים, והמלך הגדול דואג לאלמנה וליתום ולא מותיר אותם מול חוסר היכולת של בית הדין. כך הוא מלמד אותנו גם כן – לחתור ולשאוף אל הצדק ואל חשיפת העוול גם כאשר הדבר קשה ומאתגר. כלי הצדק החשוב ביותר של המלך הוא שכלו, והוא מעודד את הקוראים להפעיל את שכלם גם כן.

אנו לומדים זאת מפיקחותו של דוד המלך, המבוססת על עמידה על תכונותיו של הזהב כחומר. כמו כל בלש טוב, דוד המלך צריך להבין את התכונות הפיזיקליות של החומר שבלב התעלומה וכך הוא מצליח לזהות את עקבות מעשה הגניבה. לדבש יש תכונה אחת ברורה בסיפור – צבעו הוא כצבע הזהב ולכן הוא מעולה כדי להסתיר זהב. אולם יש לו תכונה נוספת – הדבש הוא חומר גמישי ודביק, ולכן המלך משער שאם הוא ישבור את הכדים הוא יוכל לאתר בדפנות מטבעות שיעידו על נוכחות האוצר הגדול. הדבר כמובן עולה בידיו, ואנו נוכחים בשני דברים: אנו לומדים שסופו של גנב להיתפס, ואגב כך אנו לומדים שדוד המלך הוא בלש מצוין, הראוי לכתר המלכות.