גנב התותים
משל לגנב תותים שמתכחש לגנבתו אך ידיו המלוכלכות מעידות בו.
משל לאדם שנכנס לגינה והחל ללקט תותים מן העץ ולאכול אותם.
פתאום הגיע בעל הגינה והאיש החל לברוח ממנו.
רץ אחריו בעל הגינה והשיגו, ושאל אותו: מה בידך?
הראה לו האיש את ידיו הריקות ואמר לו: אין לי כלום בידי.
ענה בעל הגינה: והרי ידיך מלוכלכות מן התותים שאכלת.
הסיפור מתאר מעשה גנבה שבו הגנב לא עצר לרגע לחשוב על הסימנים שהשאיר מעשהו, ולכן נתפס בעבירה כפולה – גם גניבה וגם שקר.
לפני שנתפוס את ראשנו בייאוש על טיפשותו של הגנב, נוכל להציע כי אולי הוא רצה להיתפס. אולי הוא עצמו, כשעמד מול בעל הגינה הנגזל, מלא חרטה על מעשהו הפזיז, מרגיש כי דווקא הצגת הידיים המלוכלכות לראווה שמובילה לתפיסתו היא הדרך הראויה להתמודד עם נקיפות מצפונו.
הסיפור מובא במקור במסגרת של משל, כשהנמשל הוא קין (הגנב במשל) שקול דמי אחיו זועקים מן האדמה ומספרים על אחריותו לרצח.
מאלוהים (בעל הגינה במשל) כמובן לא נעלם הדבר. לפי הפרשנות של יונה פרנקל למשל זה, מניסוח השאלה של בעל הגינה אפשר לדעת שהוא חזה במעשה הגניבה – הוא יודע שיש משהו בידיו של האיש הבורח ולכן מזכיר אותן בפניו. פנייתו נועדה לפתוח פתח ולאפשר לגנב להודות ולהביע חרטה. הגנב אומנם נכשל בזה, אך עצם הפנייה בשאלה ולא בהאשמה יכולה ללמד אותנו משהו על המעשה החינוכי או ההורי.
