זה הזמן לסלוח?
ערב יום כיפור מגיע ורב מתעקש ללכת לקצב שפגע בו על מנת לסחוט ממנו סליחה. לעתים הרצון להאיץ תהליכים הוא בעוכרינו.
קצב אחד פגע ברב (ששמו הפרטי היה: אבא) ולא בא להתנצל על מעשיו.
חלפו הימים וערב יום כיפור הגיע. חשב רב לעצמו שאם הקצב לא בא לבקש ממנו סליחה, כדאי שהוא יגש אל הקצב. כך תהיה לקצב הזדמנות לבקש ממנו סליחה, והם יוכלו להתפייס ולהיכנס ליום הכיפורים מתוך שלום.
בדרך פגש אותו רב הונא ושאל אותו "לאן אתה הולך?"
השיב לו רב "אני בדרכי לקצב להתפייס איתו."
רב הונא שהכיר הן את הקצב והן את רב, צפה שיתפתח עימות חריף ביניהם, ופלט בדאגה "אבא (רב) הולך להרוג אדם!"
הגיע רב לקצב ומצא אותו מבקע ראש בהמה בסכין גדולה. הרים הקצב את עיניו, ראה את רב ואמר: "אבא אתה! לך מכאן, אין לי דבר איתך!".
ובעוד הקצב מבקע את הראש הבהמה, נשמטה עצם מעצמות הבהמה ופגעה בצווארו ומת.
ערב יום כיפור הוא זמן המיועד לסליחה. הרצון להיכנס ליום הדין מתוך התפייסות הוא עמוק, ולכן נהוג לבקש סליחה ולא פחות מכך לסלוח לאחרים דווקא ביום זה.
רב נפגע מהקצב אך זה אינו בא לפייסו במשך ימים רבים, ומשהגיע ערב יום כיפור רב מבקש לגרום לדברים לקרות. הוא מבקש לכפות על הקצב סיטואציה בה יאלץ לבקש את סליחתו, ולשם כך הולך אליו.
רב ממוקד במטרה שהציב לעצמו ושקוע במעשיו עד שאינו צופה כל אפשרות אחרת. לעומתו, רב הונא העומד מן הצד ומודע הן לגסות הרוח של הקצב והן להיקף הפגיעות של רב הטומנת בחובה זעם ממית – צופה את הסתבכות העלילה. ואכן כך קורה בהמשך העלילה, הקצב פוגע שוב ברב ומיד נהרג מעצם בהמה שעפה על ראשו באופן נסי.
סיפורנו מלמד שלא ניתן לכפות על אדם לבקש סליחה, שכן היא צריכה להיות כנה ושלימה. אכן, ערב יום הכיפורים הוא זמן הראוי לסליחה ועל כל אדם לעשות את חשבון הנפש שלו (ולא את של חבירו) ולהשתדל בענין. אך במידה והדבר אינו אפשרי והתנאים לא בשלו, למשל מפני שהכאב עוד גדול או שהצד השני לא מוכן לעשות זאת – יש לדחות זאת לזמן אחר. קביעת זמן מוגדר לענין רגשי שכזה אינה יכולה להיות נוקשה ומקובעת אלא הדרכה, שיש להשתדל לכוון את הלב לקיימה ככל האפשר.
יתכן, שרב לא יכול היה לסבול את הפגיעה בו, וביקש הטבה בכל מחיר. במקרה שכזה דווקא אם יוכל אדם להכיל מתח ולהבין שיש קונפלקטים שאין התנאים בשלים לפתרונן כעת, הוא ינהג באופן מיטבי יותר.
