הסיפור

שתי ישיבות חשובות היו בבל, האחת בסורא והשניה בפומבדיתא. ומנהגיהם היו שונים זו מזו, את הראשונה הנהיג רב חסדא ואילו את השניה הנהיג רב יהודה.
ומעשה ברמי בר תמרי שהיה תלמידו של רב יהודה מפומבדיתא, שהגיע בערב יום הכיפורים לעיר סורא.
מצאו אותו אנשי סורא כשהוא יושב בפאתי העיר אוכל עטינים שצלה על האש. מסתבר שאת העטינים הללו זרקו למזבלה שמחוץ לעיר אנשי סורא, שכן הם החמירו שלא לאכול אותם. הזדעזעו אנשי סורא ממעשהו של רבי בר תמרי, עצרו אותו והביאו אותו בפני רב חסדא.
שאל רב חסדא בתקיפות "מדוע את אוכל עטינים, הרי זה טרף!?"
השיב לו רמי "אני בא מעירו של רב יהודה, שמתיר לאכול אותם."
הקשה עליו רב חסדא בתמיהה "ומדוע אינך נוהג על פי הכלל הידוע שאם אדם מגיע למקום חדש, עליו לקבל את מנהגי המקום ולהחמיר כפי שהם מחמירים?"
השיב לו רמי "אכלתי אותם מחוץ לשטח העיר, ולכן איני חייבים להחמיר כמנהג עירכם".
לא נחה דעתו של רב חסדא ושאל "וכיצד צלית אותם?"
השיב לו רמי "בחרצני ענבים שמצאתי באשפה".
תמה רב חסדא "ואולי אלו חרצני ענבים שעשו מהם יין נסך (יין לעבודה זרה) והם אסורים בהנאה?"
השיב לו רמי "אלו חרצנים ישנים, ולכן בטל האיסור להשתמש בהם".
הקשה שוב רב חסדא "ואולי הם שייכים למישהו, ואסור להשתמש בהם משום גזל?"
השיב רמי "הם היו מאוד ישנים עד שגדל עליהן עובש, ולכן הם הפקר – וכל אחד יכול להשתמש בהם."
בחן רב חסדא את העומד מולו וראה שאין עליו תפילין (בימי קדם נהגו להניח תפילין כל היום), והקשה "מדוע אינך מניח תפילין?"
השיב לו "אני תלמיד של רב יהודה, והוא פסק שאם מישהו חולה מעיים ויש לו כאבי בטן – הוא פטור מתפילין".
ושוב הקשה כנגדו "ומדוע לא הטלת פתילי ציצית בטלית שעליך?"
ענה לו "זו טלית ששאלתי מחבר. ורבי, רב יהודה, פסק שאין חובה להטיל פתילי ציצית בבגד שאול שצריך להחזירו תוך שלושים יום".
עוד הם מדברים והנה הביאו לפני רב חסדא אדם אחר שלא כיבד את אביו ואמו וכפתו אותו על מנת להלקותו. התפרץ רמי ואמר "עזבו אותו. כי הרי אנחנו יודעים לא כופים על אדם לקיים מצוות עשה שיש לה שכר בתורה, כמו כיבוד הורים שהתורה הבטיחה 'כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ' (שמות כ', יב)."
שמע זאת רב חסדא ואמר "רואה אני שאתה איש חריף ביותר".
חתם רמי בר תמרי את השיחה ואמר "אם היית בעירו של רב יהודה, הייתי מראה לך מה זה חריפות."

---

על הסיפור

מה אתם רואים בסיפור?
אחד המבחנים הידועים מכונה מבחן כתמי הדיו של רורשאך. זהו מבחן השלכה שנועד להערכה פסיכולוגית. המבחן פותח על ידי הפסיכיאטור השווצרי הרמן רורשאך, והוא כולל הצגת כתמי דיו בפני המאובחנים ובחינת תגובותיהם.
הרב אלי כהאן הציע להשתמש במבחן רורשאך פרשני בלימוד האגדתא שלפנינו.
וכאן המקום לשאול בשנית, מה אתם רואים בסיפור?
במבט ראשון יש לפנינו חכמולוג שיודע לתת תשובה לכל טענה כנגדו. הוא אינו מפר את ההלכה אבל תמיד מוצא את הדרך להתיר דברים אסורים. הוא אוכל מחוץ לתחום העיר דבר שנאסר בה, מקפיד לצלות את הבשר על חרצינים ישנים ולכן אינו גוזל או משתמש ביין נסך. הטלית שאולה והוא חולה מעיים – וכך נפטר מציצית ותפילין. אם כך, הרי שיש כאן סיפור המבקר את התנהגותו של אדם שאינו מוכן לשמור הלכה כראוי ולהחמיר כדרך שנהגו בני העיר אליה הגיע. העובדה שהסיפור מתרחש בערב יום הכיפורים מעצימה את הביקורת על רמי בר תמרי ומהווה איתות לצורך לקחת ברצינות את קיום ההלכה.
אולם ניתן להפנות את המבט אל בני העיר סורא ולרב חסדא העומד בראשם, ולחוש את הביקורת בסיפור על התנהגותם.
אנשי העיר פוגשים בערב יום הכיפורים אדם עני (הלובש טלית שאולה), וחולה במחלת מעיים. האורח מחטט באשפה ואוכל עטינים וצולה אותם על חרצני ענבים ישנים ועבשים שמצא בזבל. ובמקום לפתוח את לבם ולסייע לו, הם תוקפים אותו בטענות שאינו מקפיד על ההלכה הנדרשת בעירם. בכל שאלה של רב חסדא מתגלה עוד חלק בפאזל של האיש המסכן אך הוא אינו זוכה לרחמים אלא לשאלה נוקבת נוספת.
בהמשך גם נתפס אדם שאינו את מכבד הוריו ובכוונת אנשי העיר להלקותו. כעת מתגלה לנו שרמי עצמו לא נתפס במקרה, שכן זוהי פעילות מכוונת של אנשי העיר לטיפול בחוטאים בערב יום הכיפורים. רמי בר תמרי מתריע שאין זה נכון להלקותו וקובע שהבחירה נמצאת בידיו אם לקיים את המצוה. עם זאת, רב חסדא אינו מורה לשחררו אלא מפנה את מבטו לרמי בטענה שהוא איש חריף.
בקריאה שכזו, מבקשת האגדתא לעורר את הלבבות להקשיב באמפתיה לאדם המסכן ולא לשפוט אותו בחומרת יום הדין. וכך ערב יום הכיפורים הוא זמן שיש להיות בו אמפטיים למצבו של העני.