שאריות הדיו
אשתו של החסיד רואה זוהר של אור על פניו והוא מפרש אותו כסמל למותו המתקרב, ומסביר זאת באמצעות דימוי של ספר חייו הנכתב.
חסיד אחד היה רוחץ באמבט במים ואשתו יושבת אצלו.
פתאום הכה זוהר על ראש הצדיק במים.
שאלה אותו אשתו: מה זה הזוהר?
השיב לה האיש שהקדוש ברוך הוא כותב את כל מעשי האדם, טובל את קולמוסו בקסת הדיו וכותב
ואת הדיו הנשאר בקולמוס הוא מקנח בראש הצדיקים שהגיע זמנם להיפטר מן העולם.
באותו שבוע נפטר אותו צדיק.
הסיפור מעצב את הימים האחרונים בחייו של אדם ברגע אינטימי ועדין. גיבור הסיפור נמצא במצב אינטימי, הוא רוחץ באמבט ואשתו לידו, הוא גלוי לפניה. אבל לא רק לפניה, אלא גם לפני הקדוש ברוך הוא הכותב את סיפור חייו.
אור זוהר נופל פתאום על פניו והוא מסביר לאשתו שהדבר מבשר את מותו הקרוב. הדימוי של חיי האדם לסֵפֶר שבו כתובים מעשיו משמש בדרך כלל לתיאור החיים בדיעבד, אחרי שהם מסתיימים ומהווים מעין ספר חתום. הסיפור הזה מציע לנו להציץ לתוך הספר שמעשינו כותבים כשעודנו בחיים.
הסיפור איננו מסתפק בדימוי של ספר החיים כמשל עקרוני, אלא מפיח בו חיים באמצעות תיאור ממשי מתהליך הכתיבה: הרגע של ניגוב הדיו אחרי טבילתו בקסת, פעולה שסופרים מנוסים עושים אותה בהיסח הדעת.
מה משמעותו של הסמל? למה הצדיקים מדומים לאותה פיסת קלף קרועה ומשומשת שהסופר מנגב עליה את הדיו? קשה לדעת, אבל אפשר להציע כמה תובנות המאירות את הסמל. אפשר להסביר שבקינוח הדיו זוכים הצדיקים לעוד קצת דיו, שבמשל הוא החומר שממנו עשויים החיים והמעשים. אפשר להצביע על הקשר בין הצדיקים לבין הקדוש ברוך הוא כסופר, קשר המתבטא בהצבתו לצידם ככלים השותפים למלאכת הכתיבה. מאידך, שימוש בצדיק לניגוב הדיו גם מצביע עליו כנייר פסול, שלא ניתן לכתוב עליו יותר. כך או כך, הסיפור מחבר לרגע בין החיים הממשיים לבין מה שמעבר להם.
בנוסח אחר של ספר חסידים שבו מופיע הסיפור, מוחלפת המילה דיו במילה דין, כלומר הצדיקים סופגים את מידת הדין היתרה שנותרה בקולמוסו של הקדוש ברוך הוא היושב כשופט, ולכן הדבר מבשר את מותם.
