כל התורה על רגל אחת
אדם אחד בא לחכמים הלל ושמאי, ומציע להתגייר בתנאי שהם יְלמדו אותו את התורה כשהוא עומד על רגל אחת. סיפור על דחייה וקבלה.
מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי.
אמר האיש לשמאי: אני רוצה להתגייר, אך בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.
דחפו שמאי באַמת הבניין שבידו.
בא האיש לפני הלל ובפיו אותה בקשה.
גיירו הלל.
אמר הלל לאיש: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה, וכל שאר הדברים שכתובים בתורה – הם הפירוש של הדבר, לך ולמד.
בין הלל ושמאי אין פער בנוגע לידע הבסיסי שגֵר נדרש לו. לדעת שניהם יש ללמוד את כל התורה. לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את התורה שבעל פה, ודבר כזה לוקח חודשים או שנים.
ההבדל ביניהם הוא בגישה, לא רק לבקשת ההתגיירות, אלא בגישה לאנשים בכלל. הסיפור מאפיין את עמדתו של שמאי באמצעות אמַת הבניין, כלי מדידה שהוא אוחז בידו. זהו חפץ סמלי שמציג את הגישה של שמאי לעולם: דקדוק בחוקים, רצינות. אדם שבא אליו ובפיו בקשה כה מופרזת, לא מביע את הרצינות הדרושה ומגורש מייד. שמאי בוחן אותו מבעד לספר הכללים ולא בכלים חברתיים או רגשיים.
הלל, לעומתו, רואה לליבו של האדם שלפניו. נקודת המוצא שלו אינה בשאלה מהי התורה שהאדם צריך ללמוד אלא בשאלה מה צורכי האדם שמולו. באמצעות גישה פסיכולוגית זו הוא מצליח גם לקרב אליו את האדם וגם להבהיר לו שמה שלומדים על רגל אחת הוא רק התמצית. אפשר לומר ששמאי רואה את העיקרון, ואילו הלל – את האדם.
