הסיפור

א.

שנה אחת היתה בצורת ולא ירדו גשמים.
גזר ר' יהודה הנשיא תענית, התפלל וביקש רחמים – אך הגשם לא ירד.
הצטער ר' יהודה הנשיא ואמר בכאב: "כמה גדול הפער בין שמואל הנביא לביני. שמואל התפלל שירד גשם באמצע הקיץ – וירדו גשמים, ואילו אני לא הצלחתי בתפילתי להוריד גשם באמצע החורף! אוי לו לדור שנתקע עם מנהיג שכמוני. אוי למנהיג שכך מתרחש במשמרת שלו!"
חלשה דעתו,
ובא הגשם.

ב.
שנה אחת היתה בצורת ולא ירדו גשמים.
גזר רב פפא תענית, התפלל וביקש רחמים – אך הגשם לא ירד.
נחלש ליבו מרעב עד שנאלץ לאכול צלחת דייסה.
שוב ביקש רחמים – ולא ירדו גשמים.
אמר לו רב נחמן בר אושפזתי בעוקצנות: "אם הרב יאכל צלחת נוספת של דייסה – לבטח ירדו גשמים, שהרי כולם צמים ואילו רב פפא אוכל."
התבייש,
חלשה דעתו,
ובא הגשם.

---

על הסיפור

איך מורידים גשם בזמן בצורת?
מסכת תענית מתארת סדרה של תעניות (צומות) ותפילות שיש לקיים באופן הולך ומתעצם – בתקוה להורדת גשמים. לעומת זאת, הסיפורים במסכת תענית (המכונים 'אגדתות') מתארים מקרים בהם טקסי התפילה והתענית לא הועילו, ודווקא רגעי המשבר כשהטקסים לא צלחו – הם שהולידו שינוי פנימי אצל הרב שבעקבותיו ירדו גשמים.
רבי יהודה הנשיא חשב שהגשם ירד בזכות התענית (ותפילות הנלוות לה) אולם דווקא כשהגשם לא ירד וחלשה דעתו, כלומר הוא חש תסכול שהביא אותו לחוסר בטחון ואכזבה מעצמו – ירד המטר.
במקרה השני גזר רב פפא על תענית אך גם הפעם לא ירדו גשמים. דווקא הבושה שאחזה בו בעקבות החשיפה שנאלץ להפר את התענית שהוא עצמו קבע – היא שהביאה לגשם.
נדמה כי הסיפורים מבקשים לומר שלא המעשה הטקסי הוא שמוריד את הגשם אלא דווקא הרגעים שבהם הרב הגדול חש את חולשתו. נראה שבתחילת הדרך הם היו בטוחים בעצמם וחשבו שהם יודעים כיצד להוריד גשם. הרבנים סברו שקביעת התענית היא מעין מערכת הפעלה, שהיודע אותה יפתור את הבעיה בנקל.
נראה שהסיפורים באו ללמד כי אין מערכת הפעלה אוטומטית ומיידית ושהעמידה לפני האל אינה נעשית מתוך עמדת כח אלא דווקא מתוך חולשה. וכך דווקא כשהאדם הגדול גילה את חולשתו האנושית, נכמרו רחמי האל והגשם ירד.