תפירה של טלאי
החסיד הצליח להתגבר גם על צימאונו הנורא וגם על מידת הגאווה, אך בכל זאת רבו, החוזה מלובלין, מכנה את מאמציו "תפירה של טלאי" בגלל עצם ההתלבטות והספק
אחד מחסידיו של החוזה מלובלין גזר על עצמו פעם אחת "תענית הפסקה" – ממוצאי השבת ועד לכניסת השבת שלאחריה.
ביום שישי, מעט לפני ששקעה השמש וכמעט הסתיימו ימי הצום, תקפו צימאון נורא עד שהרגיש כי הגיע לשערי מוות.
ראה החסיד באר מים והלך לשתות. בתוך כך נמלך בדעתו ואמר – בשביל שעה קטנה שנותרה עד הערב אאבד את כל התענית הארוכה? חזר בו ולא שתה.
באה גאווה בלבו על שעמד בניסיון קשה כל כך. אמר החסיד בלבו: מוטב שאלך ואשתה ולא אהיה גבה לב.
חזר ובא אל הבאר לשתות. עד שהגיע אל הבאר חלף ממנו הצימאון.
לאחר שנכנסה השבת בא החסיד אל בית המדרש של החוזה. הביט בו הרבי ואמר: "דאס איז א דראטיוואנע מלאכה." זוהי "תפירה של טלאי".
ה"טלאי" שאליו מתכוון החוזה, הוא כנראה עצם המציאות שבה החסיד צריך להתמודד עם הכוחות המטלטלים את גופו ואת נפשו – הגאווה והצימאון. כוונתו של החוזה לומר בכך כי אילו היה החסיד צם בלב שלם, לא היה צריך בכלל להתמודד עם המצב הזה.
ובהכללה – לפעמים בעיות וקשיים מעידים על דילמה פנימית ועל בלבול ערכי. ולכן, גם אם הבעיות נפתרו באופן ראוי, כמו בסיפור זה, עדיין יש לבחון אם לא העידו על מבוכה או שחיקה בהיבטים עמוקים יותר של הנפש.
כך גם בסיפור – ה"טלאי" הוא תיקון חיצוני ומאולץ לבגד המקורי שנשחק.
