תפילת ר חנינא בן דוסא
חסיד יודע את שלומו של החולה שעליו הוא מתפלל על פי הצורה שבה שוטפת תפילתו, ומציע לנו שהתפילה איננה רק מסר מהאדם לאלוהים, אלא אולי אפילו להיפך
מי שטועה בתפילתו – הרי זה סימן רע לו. ואם היה המתפלל שליח ציבור – זה סימן רע לציבור כולו, שהרי השליח הוא נציגו של הציבור.
סיפרו על ר' חנינא בן דוסא שכשהיה מתפלל על החולים היה יודע לומר אם החולה יחיה או ימות. שאלו אותו: מניין לך? אמר להם: אם התפילה שגורה בפי, רהוטה וקולחת, אני יודע שיבריא. ואם לא, אני יודע שמצבו לא טוב.
האדם מחפש עתידות. בתרבויות רבות פותחו שיטות ניחוש רבות לזיהוי וגילוי העתיד להתרחש. ר' חנינא בן דוסא, דמות מוכרת מסיפורים אחרים של חסיד בעל מופת, רואה את הדיבור השופע של תפילת האדם כאות לחסד האלוהי ולהתקבלות תפילתו.
התפילה היא כלי מפתיע לחיזוי העתיד, שכן עיקר מהותה איננו מסר אלוהי אלא פנייתו של האדם לאלוהים. ר' חנינא מהפך את הכיוון כשהוא מסיק משטף התפילה שבפיו על תוצאת התפילה, ובכך מציג אותה גם כמסר אלוהי, כערוץ תקשורת דו-סטרי.
התפיסה שלפיה התפילה האנושית היא גם מסר אלוהי מופיעה גם בפסוק שנהוג לומר לפני תפילת עמידה: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִ֗י יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא, יז). כל אדם יכול לחוש בהפרעות בשעת התפילה, אולם ר' חנינא לא רואה בהן סטייה ממעשה התפילה אלא חלק אינטגרלי בתקשורת שמהווה התפילה עצמה: אם תפילתו של האדם שגורה ושוטפת – הרי שאין זה רק פרי כוונותיו ויכולותיו, אלא יש כאן אמירה אלוהית.
