הסיפור

בצעירותו, שהה רבי יצחק מנשכיז בביתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה סבה של אשתו. וכך תיאר ר' יצחק את הרבי מברדיטשוב:
כל ימיו היה הרבי שרוי בשמחה, ובכוח השמחה היה עמל בתפילה ובכל מעשיו.
פעם אחת ראיתי את ר' לוי יצחק יושב בסעודה של ערב יום הכיפורים, ערב היום הקדוש. באותה הסעודה שר ר' לוי יצחק, ויצאו מפיו תנועות ניגון יפות ביותר. אז נעצבה נפשו מעט וזלגו מעיניו שתי דמעות, שתיים ולא יותר.
אחר כך הובא לפניו מעי ממולא של דג. מיד אמר: "מלא כל משאלותינו לטובה." אחר כך הביאו לפניו מרק עוף הנקרא ביידיש "יוֹיכְל" או "יַיחְל". מיד קרא בקול "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'!" (תהלים קל, ז), ומיד חזר לשמוח מאוד מאוד.

---

על הסיפור

דמותו הסוערת של ר' לוי יצחק מברדיטשוב זכתה לתיאורים רבים. בסיפור זה מתוארת השמחה הרבה שהיה שרוי בה תמיד. האירוע המתואר בסיפור מתרחש בסעודת ערב יום הכיפורים. בזמן זה נוהגים להרבות באכילה, למרות הפחד מפני יום הכיפורים שבו נידון האדם על מעשיו. בזמן מיוחד זה מתגלים בנפשו של ר' לוי יצחק צער ושמחה.
צערו ניכר בניגון היפה והנוגע ללב שהוא שר ובשתי הדמעות הזולגות מעיניו. ואולם, מיד הוא מתגבר על צערו בעזרת הדרשות שהוא דורש על האוכל המוגש לשולחן. ה"ממולא" הופך לתפילה על מילוי המשאלות, וה"ייחל" (המילה התקנית היא "יויכל") הופך ל"ייחול".
האוכל הגשמי המוגש לשולחן מקבל משמעות נשגבת, ונדרשים עליו דרשות. מטרת הדרשות – להתחזק ולגרש את העצבות. הסיפור מכיל את הניגודים האופייניים לערב יום הכיפורים – שמחה ועצב, גשמיות (אכילה) ורוחניות (תפילה).
עירובים כאלו מאפיינים ככלל את החסידות, שלפיה יש לשמור על השמחה אפילו בזמנים של חרטה וכובד ראש, ויש לשלב תמיד אכילה או "גשמיות" בחיי הנפש של האדם.