הסיפור

אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).
ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

---

על הסיפור

א. שני הכיסים מכילים מימרות שמשמעותן הפוכה. "בשבילי נברא העולם" תגרום לאדם לביטחון עצמי ולתחושת ערך וכוח, אך גם עלולה להביא אותו לגאווה וחוסר התחשבות בזולת. "ואנכי עפר ואפר" תגרום לענווה וצניעות, אך גם עלולה לגרום לחוסר ערך ולייאוש.
על פי ר' שמחה בונים, אין דרך אחת נכונה, אלא צריך למצוא את האיזון שבין הכוחות הסותרים, ולדעת מתי להשתמש בכיס זה ומתי בכיס האחר.
בדרכים שונות עסק ר' שמחה בונים מפשיסחה בכך שרק האדם עצמו יכול לדעת מה נכון לו ברגע מסוים. תפקידו של האדם ללמוד כיצד לאזן את הכוחות השונים שבנפשו.
ב. במסורת החסידית קיימת גם גרסה נוספת למימרה זו, בשמו של רבי אברהם "המלאך", העוסקת בהבדלים שבין בני אדם (בספר ארץ החיים). לפי גרסה זו, אם בכיס אחד הונחו אבנים טובות, ובכיס האחר אבנים פשוטות, אין סיבה לכיס הראשון להתנשא על חברו, כי הוא בסך הכול כיס, כלי קיבול. נוסף לכך, ה"כיסים" אינם אלא חלקים שונים של בגד אחד. זהו משל על כך שגם אדם בעל יכולות וכישורים גבוהים, אין לו סיבה בשל כך להתנשא על חברו.

בזווית אישית

על איש החינוך לדעת שנקודת האיזון המדויקת, היא ההכלאה בין שתי אמיתות מנוגדות. שם מצוי המפתח לשביל הזהב
לא פשוט למצוא את נקודת האיזון במעשה החינוכי, את הנקודה המדויקת בין ביטחון עצמי ראוי לשחצנות בזויה; בין יומרה נאותה לקדם, לשפר ולתרום לתיקון עולם לבין מגלומניה ילדותית כאילו הכול בידינו ובכוחנו לשנות את העולם כולו.
באופן מוזר אנשי חינוך נוטים לא פעם להתכווץ למשמע המילה "חינוך". פתאום הם מתעטפים בצניעות מוגזמת ומתרצים ומגמדים ומסתבכים עם ההגדרה של תחום העיסוק שלהם. פעמים אחרות מדובר בהתנהגות מהקצה השני של הסקאלה – מין מגלומניה מופרכת של אנשים המשוכנעים שאין גבול לכוחם, ואבקת קסמים בין אצבעותיהם.
דבריו של רבי שמחה בונים מפשיסחה יכולים לסייע בידינו למצוא את המיקום הנכון על הרצף. בעיניו, טוב לו לאדם לחיות על פי שתי אמיתות מנוגדות, וכך היה אומר לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני יהיה פתק ובו כתוב: 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השמאלי פתק ובו כתוב: 'ואנכי עפר ואפר'."
נראה שזו אמת מאזנת הרלוונטית לכל תחום בחיינו, אך ודאי וודאי למלאכת החינוך. מחד גיסא, ראוי לנו לנהוג ביומרה ובביטחון שבכוחנו להשפיע ולעצב, שביכולתנו לחנך אחרים. מאידך גיסא, ראוי לנו לנהוג בצניעות ובענווה שתזכיר לנו את מגבלות כוחנו וזמננו.
ואין מדובר בפעולות עצמן דווקא, שהרי הן תלויות זמן, מקום, ובעיקר – ילד. מדובר בעיקר בתודעה המורכבת שאיש החינוך מגבש לעצמו, בהבנה שהמיקום המדויק הוא ההכלאה בין שתי אמיתות מנוגדות. שם מצוי המפתח לשביל הזהב.

הסיטואציות החינוכיות מזמנות אין ספור התמודדויות בחיפוש אחר מיקום זה, אחר התודעה המאוזנת.
עם תלמיד מבית עני, למשל, נבקש להיזהר מלשפוט. "ואנוכי עפר ואפר", על כן אבין שיש דברים שלעולם לא אבין, שאל לי להתייחס ביהירות להתנהלותו או להתנהלות משפחתו. פעמים נדמה שאנחנו רוצים את העניים שלנו בבגדים מרופטים, גוררי רגליים, ישנים בחדרי מדרגות או תחת בתים מטים לנפול, לא מגולחים, פרועי שיער, פושטי יד. "עניים אמיתיים" כאלה. קשה לנו לחיות עם המורכבות של עוני שיש בו ניסיון נואש לשמור על הכבוד, על אורח חיים סביר ועל חזות נאותה. בקלות רבה אנו מתחלחלים מעני המבקש סיוע ובו בזמן מחזיק טלוויזיה בביתו, מעני שלא מוכן לוותר על המעט שיש לו, שיש לו גם ציפיות ותקוות, שמתנהל בתוך חיים מורכבים, סבוכים וקשים מנשוא ומנסה לתמרן בין שלל אילוציו, מצוקותיו, צרכיו ושאיפותיו. זו מציאות קשה מכדי שנשפוט אותה מהר ובקלות.
לעומת זאת, לפעמים יש להימנע מזהירות יתר ומביטול עצמי מוגזם. עם תלמיד שפוגע במישהו אחר, למשל, נבקש להיות חדים ובהירים. "בשבילי נברא העולם", ומתוך כך אני יכול ומחויב להגיד את דברי, להוסיף את תרומתי לבניית עולם מתוקן. אסור לי לעמוד מנגד ולהתכרבל בענווה מוגזמת. מול העוול יש לעמוד.
בעולם הננגס על ידי פוסט-מודרניזם קשה הרבה יותר לדבר בשפה בהירה ומבחינה, אך אנשי חינוך מחויבים לכך. אין צורך להתנצל על שאנו סבורים שיש טוב ויש רע ושלא הכול פתוח ולא הכול נתון לדיון.
מצער להיתקל בצניעות מוגזמת, או אולי מדובר בפחד בלבוש ערכי, שמביאים לידי הימנעות מאמירה ברורה כאשר זו נדרשת. לעתים יש להגיד על דבר טוב שהוא טוב ועל דבר רע שהוא רע.
תפקידנו מחייב אותנו לסייע לתלמידים להישמר מרע ולבחור בטוב. הדבר לא יקרה כמובן בצעקות, באיומים, בשבלוניות ובהיסטריה אלא בסבלנות ובצניעות אך בעקביות, בנמרצות ובלי למצמץ.
אין שום צמיחה בעיגול פינות ביחס למעשה רע. אין שום חן בשתיקה אל מול רוע. אין שום קסם בטשטוש בין טוב לרע.
מובן שהמסע אחר הנקודה המאוזנת הוא מסע אין סופי, אך בחינוך המאמץ עצמו כמוהו כהבטחה. עצם החיפוש המתמיד אחר המקום המדויק, עצם המודעות לשני הכיסים, שלעתים יש להוציא מהם פתק זה ולעתים פתק אחר, זוהי ההבטחה שאנחנו בדרך הנכונה.
עצם הנכונות שלנו להתגייס עבור התלמידים, להתמסר אליהם, לחלומותיהם ולשאיפותיהם, לצאת עמם לדרך – כל זה משמש כהבטחה שיש לה כיסוי. עצם העובדה שאנו פותחים אפשרות, עצם הבחירה להחזיק את התקווה, עצם הדרך הנפקחת לאורך, עצם האיזון בין ביטחון לענווה – כל זה משמש הבטחה שאפשר להאמין לה. להחזיק בה.