שמא יבוא המשיח
מתי יבוא המשיח? ר' שמחה בונים חשב כי בכל רגע הוא עשוי לבוא, ואף התכונן לכך.
בכל פעם שרבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה היה הולך לישון, אפילו שנת צהריים, היה לוקח את הטלית והתפילין ומניח למראשותיו.
פעם שאל אותו אחד מתלמידיו הקרובים מדוע הוא נוהג כך, ענה ר' שמחה בונים:
"בטוח אני כי בכל רגע יכול לבוא המשיח, ואני חושש כי אלך לישון מעט ואשמע קול ושמועה טובה שבא המשיח. רוצה אני להיות מוכן ללכת עמו מיד לארץ הקודש – את כל נכסיי אפקיר, אבל את הטלית והתפילין מוכרח אני לקחת עמי בתרמילי."
פעם אחת דיבר ר' שמחה בונים עם מורו וחברו, "היהודי הקדוש" מפשיסחה, אודות ביאת המשיח. בשיחתם שאל "היהודי" את רבי שמחה בונים: "מתי לדעתך תוכל להיות ביאת המשיח?"
– "בכל רגע." ענה ר' שמחה בונים, "ולכן בכל פעם שאני הולך לישון אני מטה אוזן ומקשיב, אולי אשמע יהודים צועקים כי המשיח בא."
אמר לו "היהודי": "מחל לי, אבל טעות בידך. כשיתקרבו פעמי משיח לא תוכל ללכת לישון."
הרהר ר' שמחה בונים ואמר: "הצדק עמך."
לפי האמונה היהודית, המשיח יכול להגיע בכל יום. וכך גם כתוב בעיקרי האמונה על פי הרמב"ם: "אחכה לו בכל יום שיבוא". בתלמוד, לעומת זאת, מתואר שהתקופה שלפני בוא המשיח תתאפיין ב"עקבתא דמשיחא" (עקבי המשיח), כלומר תקופה קשה של ייסורים וקשיים שבה אי אפשר יהיה לישון או לנוח. כלומר המשיח לא יבוא "פתאום", אלא רק לאחר תקופה בעלת מאפיינים ברורים.
ההבדל הזה משתקף בדיון שבין רבי שמחה בונים ורבו, "היהודי הקדוש". ר' שמחה בונים מצפה למשיח בכל רגע. אוזנו כרויה לשמוע את הצעקה ברחוב שמכריזה על בואו. לעומתו, "היהודי הקדוש" סבור שבואו של המשיח הוא תהליך ארוך הרבה יותר.
ניתן לומר כי הגישות השונות נובעת מהמתח שבין הציפיה האופטימית לשינוי מהיר ומיידי, ובין ההבנה כי שינוי משמעותי כרוך בתהליך עמוק וממושך.
רקע נוסף לסיפור זה הוא המתח הרוחני הגדול שהתרחש באותן שנים סביב כיבושיו של נפוליאון. השינויים הגאו-פוליטיים והתרבותיים שהתרחשו באותה תקופה נתפסו בעיני יהודים רבים, ובהם רבים מצדיקי החסידות, כרוח של גאולה וכסימנים לביאת המשיח.
חלק מהחסידים ראו בהצלחותיו של נפוליאון סימן חיובי, ואחרים ראו בכך סימן שלילי ומסוכן. סביר להניח כי הציפייה למשיח, שגברה מאוד באותם הימים, משתקפת בסיפור זה.
