של מי הניגון הזה?
של מי הניגון? של מי היצירה הזו? כידוע, הניגונים הרבים הם סימן היכר לתנועה החסידית כולה. מראשית דרכה של החסידות תפסו הניגונים מקום חשוב ויסודי בהוויה החסידית. אולם ניגוני החסידים הם לא רק יצירות מוזיקליות מוצלחות יותר או פחות, אלא גם אמצעי מרכזי בעבודת השם.
פעם אחת הלחין אחד מחסידיו של רבי משה מקוּבְּרין ניגון יפה מאוד. באחת השבתות, בשעה שערך הרבי את השולחן עם חסידיו, שר החסיד את הניגון שהלחין לפני רבו.
כשהושר הניגון אמרו החסידים לרבי כי את הניגון הזה הלחין החסיד המזמר בעצמו.
שאל הרבי את החסיד: "האם אתה הוא זה שחיברת את הניגון?"
"אכן כך", השיב החסיד.
כששמע זאת הרבי שאל את החסיד: "מדוע אתה חושב שהניגון הזה הוא שלך?! האם עבדת בעזרתו את השם יתברך שאתה מייחס אותו לעצמך?"
בסיפור זה מובאות זו כנגד זו שתי תפיסות של הניגון. החסיד שחיבר את הניגון חושב שהניגון הוא יצירה מוזיקלית, פרי השראה אנושית ופרי כישרונו האישי. הרבי, לעומת זאת, רואה בניגון כלי לעבודת ה'. עבור הרבי, ללא הממד הדתי אין כל ערך ליצירה המוזיקלית, ולא ניתן לומר עליה כלל שהיא "שייכת" למישהו.
מבחינת הרבי, רק כאשר ישמש הניגון בתפקיד הנועד לו הוא אכן יהיה "שייך" למלחין.
