שכחת מה לבקש
מה עדיף לבקש מאבא? אחד המשלים הנודעים שסיפרו החסידים עוסק בבן מלך ששכח מה עליו לבקש. מסיפור זה למדו החסידים על כוחו של האדם ועל הציפיות הגבוהות שעליו לתלות בעצמו.
בדרכים שונות סיפרו מורי החסידות את המשל הבא:
מעשה במלך שגירש את בנו, שלא התנהג כשורה. בן המלך המגורש, שלא היה לו במה להתפרנס, הפך לשוליה אצל בעל מלאכה אחד, כדי שיקבל מזון עבור מלאכתו. כך היה חי, כשהוא עני, בגדיו קרועים ואין נעליים לרגליו.
אחר זמן זכר המלך את בנו וביקש מידידו האהוב שילך ויחפש אותו. הלך הידיד ומצא את הבן. שאל האיש את בן המלך: "מה תרצה שאבקש מאביך עבורך?"
השיב בן המלך: "אבי גירש אותי מביתו. ובכן אבקש כי ישלח לי לפחות בגד ללבוש ונעליים לרגליי."
אמר לו ידידו של המלך: "טיפש שכמוך! הלוא היית צריך לבקש שאביך יחזיר אותך אל ביתו, וממילא יהיה לך כל טוב. ואתה מבקש דברים קטנים אלה?
גרסאות רבות מאוד של הסיפור הזה מופיעות במסורות חסידיות שונות ובהקשרים שונים. המשל עוסק בבן מלך שגורש, שאינו מאמין עוד כי יוכל לשוב ולהיות בן מלך בארמון אביו. בשל כך, הוא מבקש דבר פעוט, במקום לבקש לעצמו את המלוכה והשלטון הראויים לו. (בגרסאות אחרות מדובר בחייל פשוט שהציל את הצאר הרוסי, ובמקום לבקש דבר גדול – להיות קצין ומפקד – הוא מבקש דבר קטן – שיחליפו את המפקד שלו במפקד אחר).
הבקשה העלובה שביקש בן המלך – בגדים חדשים, ובגרסאות אחרות – קש לגג ודברים פעוטים אחרים – משקפת עד כמה אינו מודע לכוח שיש בידו כבן מלך, או ייתכן שאפילו שכח לגמרי את זהותו כבן מלך.
משל זה שימש בחסידות כסמל לעניינים אישיים ולאומיים, כגון:
על האדם לזכור כי עליו להתפלל לשוב אל אביו המלך – הקדוש ברוך הוא – ולא להתפלל לדברים נחותים כמו פרנסה (הרבי מקוצק).
על האדם ועל העם כולו להתפלל לגאולה השלמה, ולא לצורכי השעה הקטנים (הרבי מרופשיץ והרבי מצאנז).
העיקרון העולה מן הגרסאות השונות של סיפור זה הוא שעלינו להאמין בכוחנו להשיג דברים גדולים, ולא להסתפק בשאיפות קטנות.
מיכה אנקורי
פסיכולוג ישראלי ומחבר ספרים על היבטים פסיכולוגיים של הקבלה ותנועת החסידות.
משמעות בקשתו של הנער לבגד ונעליים היא יציאה למסע לגילוי עצמי. לפיכך הלימוד המתבקש מהסיפור כולו הוא שאסור לנער להיכנע ל"אינרציה" שמחזירה אותו אל "בית ההורים", אלא לפלס לעצמו דרך חדשה.
סיפורי החסידים הם סוגה ספרותית חדשה ומקורית ביהדות, ולא בכדי מנסים לקשור את הופעת סוגה זו לסיפורי עמים, ובייחוד לסיפורי האחים גרים שיצאו לאור בראשית המאה התשע-עשרה. ככל הידוע, אין יסוד לטענה שסיפורי חסידים הועתקו מסיפורי עמים, אולם ההקבלות המרתקות בין מוטיבים סיפוריים בסיפורת החסידית, בסיפורי עמים ובמיתוסים קדומים מצביעות על כך שסיפורי העמים יורדים אל מעמקי נפש האדם ודולים משם חכמת חיים אוניברסלית. סיפורי העמים מקורם במעמקים המשותפים לחוויה האנושית. על יסוד תפיסה זו אפשר להבין את הסיפור שלפנינו בכלים שמעמידים לרשותנו חקר הספרות הקדומה והפסיכולוגיה המודרנית.
הסיפור שלפנינו, כסיפורים רבים, יסודו במבנה הטרגדיה היוונית: אדם עושה טעות ומשלם עליה מחיר. האדם בקוצר הבנתו מפר חוק ונענש על כך, אולם בדיעבד מתברר שמאחורי הטעות קיים סדר נסתר. בעצם לא יכול היה האדם שלא לטעות, והטעות לא נולדה במקרה – היא מגלמת סדר ומשמעות. דוגמה לכך אפשר לראות גם בסיפור "מעשה מאבדת בת מלך": דיבור שנזרק בטעות מפיו של המלך חולל את כל הסיפור שעניינו החיפוש המתמיד אחר בת המלך. אלמלא הטעות לא היה סיפור.
ואולם סיפורי העמים אינם טרגדיות. בעוד הטרגדיה עוסקת בכוחות שאינם בשליטת האדם – האלים, ולפיכך יש בה תפקיד חשוב לגורל, הרי בסיפורי העמים מרכז הכובד עובר אל הגיבור האנושי, שבידו לבחור גם בתוך עולם שרבים בו הכוחות החזקים ממנו. בעוד האלים מסמלים את הכוחות הראשוניים הרוחשים בעולם ובנפש האדם, הגיבור האנושי מגלם את כוחות ה"אני", את המודעות העצמית ואת הבחירה.
המוטיב של אדם המגורש מבית הוריו שכיח בספרות העולם, ודי אם נזכיר את הנזל וגרטל שמסולקים מביתם, את כיפה אדומה שאיבדה את השביל המחבר בין אמהּ לסבתהּ ואת שלל הגיבורים היתומים שגדלו בלי אב ואם. גם מוטיב הריב עם האב שכיח בסיפורי העם: אדיפוס ההורג את לאיוס, כרונוס ואורנוס הנלחמים זה בזה, מרדוך ההורג את תיאמת ועוד ועוד.
מה מלמדים אותנו מוטיבים אלו באגדות? נראה לי שהלימוד המתבקש רחוק מאוד מן הפרשנות שזכה לה סיפורנו על ידי מפרשים רבים – "על האדם לזכור שעליו להתפלל לשוב אל אביו המלך".
תכלית האגדות היא ללוות את הגיבור בדרכו הייחודית והאישית – על אף המכשולים והסבל. לא להיכנע ל"אינרציה" שמחזירה אותנו אל "בית ההורים", אל התודעה הישנה, אלא לפלס לעצמנו את דרכנו שלנו. ואין סמל יפה יותר למהלך זה מן הסמל שמופיע בסיפור שלפנינו: הנער מבקש שאביו ישלח לו "לפחות בגד ללבוש ונעליים לרגליי". אלו הם סמלי המסע. אלו הם "התרמיל והמקל" שנושא עמו הגיבור בעוזבו את בית אביו. לא את הורינו עלינו לקחת עמנו בצאתנו למסע אלא את סמליהם המופנמים בתוך נפשנו: התרמיל מאימא והמקל מאבא. דמויותיהם המוטבעות בנפשנו ילוו אותנו במסענו.
בכך מעלה הסיפור החסידי תובנה עמוקה וייחודית שראשיתה בתורת הקבלה, אשר הפכה את הדרך והמסע למוטיב מרכזי, גם כאשר יש במסע זה קריאת תיגר על הסדר הישן. הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו) שימש למקובלים צידוק לחדשנות ומקוריות. את החכמה אין גיבורי ספר הזוהר לומדים בבית המדרש אלא מפי זקן ונער שהם "מפורשי המדבר" (פירוש הזוהר לפרשת תצווה). חַמָּר (אדם הנוהג בחמור) זקן שפוגשים ר' יוסי ור' חייא בפרשת משפטים בזוהר – הוא שמלמד אותם את הסדר העמוק של העולם.
למקרה "הטרגי" שבסיפורנו יש משמעות עמוקה: כמו בסיפורי עם רבים, המגורש הוא הנבחר, מי שנועד לעזוב את בית אביו על אוצרותיו ומנעמיו ולמצוא בכוחות עצמו את דרכו שלו. במובן זה, המגורש קרוב לאלוהים, הוא המלווה את השכינה בנדודיה.
