הסיפור

באחת מדרשותיו על פרקי אבות, עסק חכם יוסף חיים בהקשבה וסיפר סיפור משעשע על אי הבנה שהולכת ומתגלגלת.
א. הרועה והקוצר
מעשה באדם שרעה את צאנו בשדה והיה צריך ללכת לביתו לזמן מה. הוא חיפש מי יוכל לשמור על העדר, וראה בהר ממול איש שעוסק אחד בקצירת תבואה. ניגש הרועה אל הקוצר וביקש ממנו שישמור על צאנו בזמן שהוא הולך לביתו. אלא שהקוצר היה חירש, ושיער לעצמו שהוא חומד את תבואתו כדי לתת אותה לכבשים שלו, ולכן סירב בכל תוקף ואף סימן לו בידיו שילך. אלא שגם הרועה היה חירש ולכן לא הבין את דבריו, ושיער לעצמו שהקוצר מסכים לשמור לו על צאנו, ולראיה הרי הוא סימן לו שילך לביתו.
ב. הסתבכות בעלילה: מאילמות לאלימות
כשחזר הרועה ראה שהכול בעדר כשורה ורצה להודות לקוצר ולהעניק לו תשורה. הוא לקח כבשה שמנמנה ודשנה שרגלה הייתה שבורה, ניגש אל הקוצר ופתח במילות תודה תוך שהוא מצביע על הכבשה שהוא מבקש להעניק לו. אלא שהקוצר, שהיה כזכור חירש, חשב שהוא מאשים אותו בכך ששבר את רגלה, ולכן פצח בטענות חריפות כנגד הקוצר על שהשאיר את העדר לבדו ועתה הוא מאשים אותו על לא עוול בכפו. הרועה, שכזכור גם הוא היה חירש, שיער שהקוצר לבטח תמה מדוע הוא בוחר לתת לו במתנה כבשה שבורת רגל, והחל לתרץ את מעשיו ואמר שהכבשה שמנה ודשנה ומיועדת לאכילה ולכן הפגם ברגליה אינו משמעותי.
וכך התנהל ביניהם שיח חירשים שהלך והחריף, כשכל אחד חוזר על טענותיו, עד שהקוצר סטר לרועה בכעסו והרועה השיב לו מלחמה והדברים התגלגלו לתגרת ידיים.
ג. מי יושיע?
המריבה הלכה והתעצמה ולאחר זמן הם ראו שמתקרב לעברם איש שרוכב על סוס. הם שיערו שמדובר באיש רם מעלה שהרי הוא רוכב על סוס, ופנו אליו כדי שיכריע ביניהם. כשהתקרב הרוכב הם אחזו ברסן הסוס והחלו להרצות בפניו את טענותיהם. אלא שגם הרוכב היה חירש ולא הבין את דבריהם כלל, והוא גם לא היה הבעלים של הסוס, אלא שעה קלה לפני כן ראה אותו מסתובב חופשי ולקחו לעצמו. הרוכב החירש שיער שהם הבעלים של הסוס וכעת הם מאשימים אותו בגניבה ולכן קפץ בבהלה מהסוס וברח. הרועה והקוצר החירשים שיערו שהוא רץ להזעיק את הרשויות על מנת להאשימם בתגרה. מייד אסף הקוצר את תבואתו בזריזות, לקח את הסוס וברח לביתו, וגם הרועה נס אל נפשו כל עוד נפשו בו.
סיים הבן איש חי את הסיפור לקול צחוקם המתגלגל של קהל שומעיו, וחתם את דבריו בקריאה להאזנה קשובה ואזהרה מפני שיח חירשים: "הרי הֵעָדֵר השמע גורם לעשות הטוב רע, והרע טוב, המר מתוק והמתוק למר".

---

על הסיפור

חכם יוסף חיים מבקש להסביר לקהל שומעיו כיצד אי הבנה מביאה למריבה ולאלימות. לשם כך הוא מספר פרודיה הכוללת שני ארכיטיפים של האנושות, רועה וקוצר, וממחיש בהומור את הדינמיקה השלילית ביניהם המתחילה בקצרים בתקשורת ומסתיימת בתגרת ידיים.
וכך האילמות מביאה לאלימות.
זוהי קומדיה של טעויות, המתעצמת מכיוון שכל אחד מן הדוברים הוא חירש אך אינו מודע לכך שזה גם מצבו של חברו. המצב האבסורדי הזה מביא כל אחד לחשוב שדבריו מובנים לזולתו, וגם לחשוב שהוא מבין את חברו, אף שלמעשה כל אחד מהם חושב על דברי זולתו מתוך עולמו שלו ולא באמת מבין אותו.
הסיפור בנוי על סיפור קין והבל שבו הרועה ואיש האדמה רבים בשדה. הסיפור המקראי מסתיים במוות, אך אצל הבן איש חי מגיע אדם שלישי שנתפס לרגע כמושיע. אך כמו בקומדיה טובה גם המתווך הוא חירש ולכן העלילה מסתיימת בהתפרקות טוטאלית ובבריחה של שלוש הדמויות.
חכם יוסף חיים מלמד אותנו כי כולנו בעצם חירשים המתקשים להבין בצורה מלאה את מי שמשוחח עימנו, וגם הוא אינו מבין אותנו עד תום. לכן עלינו להיזהר מלפענח את האחר רק לפי עולם המושגים שלנו או על פי הפחדים, התקוות והחששות המקננים בתוכנו. הוא מלמדנו כי התחושה שאינך מובן או מבין את האחר מביאה למתח קשה ולבסוף האילמות מביאה לאלימות. לבסוף, הוא גם מעיר שהציפיה שמתווך יפתור את כל בעיות התקשורת בינינו היא לא ריאלית, שכן גם הוא… חירש.
האם המשל גוזר עלינו חירשות עולמית וחוסר תקשורת תמידי? האם יש סיכוי לתקשורת?
את הסיפור סיפר חכם יוסף חיים כשלימד משנה במסכת אבות (פרק ה, משנה יב) המדרגת תלמידים לפי מידת ההאזנה שלהם בעת הלימוד, ודרש את הפסוק "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם" (משלי כ, יב) המשבח את ההקשבה. מטרת הסיפור היא לא לומר שאין כל אפשרות לשיחה, אלא לדרוש מאיתנו לעשות מאמץ ולהקשיב רוב קשב למי שמולנו, שאם לא כן ניפול במלכודת שיח החירשים.